פפיצ'ק - הוא לא ידע את שמו

אני נוסע בדרך לאושוויץ-בירקנאו, והיערות מימיני והיערות משמאלי. אני מסתכל לתוך היער, אל בין העצים, אולי מישהו עדיין מתחבא שם, אולי מישהו נס על נפשו.

בנהר הקטן שמתחת לגשר הם פיזרו את אבק השרופים. בפולין כל הנהרות הולכים אל הוויסלה לפני שהם הולכים אל הים, וכל מסילות הברזל הולכות לאושוויץ-בירקנאו לפני שהן הולכות אל מעבה הזיכרון. וזאת העיר אושוונצ'ים, שתמיד הייתה כאן קרוב, 17,000 תושבים ותעשייה כימית מפותחת מאוד, שעד היום מוציאה את שמה של העיירה למרחוק. עכשיו אני עובר ליד תחנת הרכבת המקומית, ואני רואה את השעון הגדול שמעולם לא עצר מלכת, והוא מורה את השעה תשע וחצי.

בתשע וארבעים החזיק פטר בידי והוליך אותי היישר אל הרמפה, להראות לי את המקום שבו הלך לאיבוד. 45 שנה של חיפושים עברו עד שחזר ומצא וזיהה את עצמו בוודאות. לא, הוא אינו זוכר את הדוקטור מנגלה, שעמד כאן על הרמפה הזאת והפנה ימינה ושמאלה, מי לחיים ומי למוות.

פטר שמט את ידי והתנפל על הקרקע, וחפר בשתי ידיים לחשוף את הבטון ואת הברזל שאדמה ועשבים מכסים עליהם, והוא עוד יוכיח לי שכאן הייתה התחנה האחרונה, וכאן נשמעה אז הצווחה "תאומים החוצה", והד"ר מנגלה, שאותו אין הוא זוכר, הוא שצווח.

סיפרו לו שהדוקטור מנגלה הוא איש גדול ומוצק, לא גבוה מספיק כדי להתקבל לס"ס, משופם, שתמיד חבש כובע ולבש מכנסי רכיבה, איש יפה, כך מספרים, מדיף ריח של סבון, שלא נפרד מכלבו, ואפילו החיילים הגרמנים פחדו ממנו ומהכלב פחד מוות. איך ילד יכול לזכור את הדוקטור מנגלה, דווקא אותו – אמר פטר כמתנצל – כולם נראו לי כמוהו, גדולים ומוצקים, כי הייתי רק בן ארבע. הנה הבטון של הרציף והנה הברזל של המסילה; ופטר הזדקף ונעץ את מבטו מבעד לכל השנים האלה ואמר – שם, מעבר לגדר, עמדה אימא שלי וצעקה: פפיצ'ק, פפיצ'ק, אל תשכח מי אתה – ומאז אני מוכרח לדעת מי אני, מוכרח.

יוזף פפיצ'ק פטר קליינמן גרינפלד גרינברגר. אלה שמותיו, ומרוב שמות הוא היה בן-בלי-שם. פטר - כך נקרא לו בינתיים – הוא בן 49 ביום פגישתנו הראשונה, אולי בן 50 (התעודות משובשות וקשה לסמוך עליהן), הוא גר באשקלון, פקיד בביטוח הלאומי, הוא נשוי ויש לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. הבת האמצעית, זיוה, מלווה את אבא בחזרה שלו אל מקום הפשע, הפשע הכי גדול שפשעו נגדו, נגד משפחתו, נגד העם היהודי ונגד האנושות כולה.

פטר נולד בפראג ב-14 באפריל 1940, ברחוב ווראקובה 24. ב-1944 לקחו הנאצים את כל המשפחה – אבא ואימא ותאומים קטנים, אחות ואח – למחנה טרזין, אבל פטר אינו זוכר דבר מטרזין, אולי היה קטן מכדי לזכור, ואולי הזריקות שקיבל אחר כך טשטשו לו את הזיכרון, שהוא בעצם הבעיה העיקרית שלו, כי זיכרונו מרחף בין הזמנים והמקומות. מטרזין העבירו אותם לבירקנאו.

כאשר מדובר בילד בן ארבע, יש הבדל בין לזכור לבין לא לשכוח. לא לשכוח – זה הכאב; לזכור – זה פשרו. אז אולי פטר לא יכול לזכור, אבל הוא גם לא יכול לשכוח, והוא מעולם לא שכח את אימא שלו, הלנה, שעמדה מעבר לגדר החשמלית של בירקנאו וצעקה – פפיצ'ק, פפיצ'ק, אל תשכח מי אתה – ואחותו התאומה, מרתה, בת ארבע, עמדה לידה ובכתה. את אמו ואת אחותו לקחו לבלוק של התאומות, ואת פפיצ'ק לקחו לבלוק של התאומים, שהיו בו גם גמדים, בדיוק בגובה שלו.

פפיצ'ק (כך נקרא לו עכשיו כמצוות אמו) היה הילד הכי קטן בבלוק התאומים והגמדים של הדוקטור מנגלה, והמספר שלו – A2459 – שנחקק בידו, היה מהמספרים הנמוכים, כי הוא הובא לכאן בין הראשונים. פפיצ'ק, שלא כל כך זוכר, אבל בוודאי אינו שוכח, לא שכח מעולם את צבי שפיגל, שהיה אז בן 30 בערך, המבוגר שבחבורה, ולכן קראו לו בבלוק התאומים פאטר צבי, והיום הוא גר בתל אביב. והוא לא שכח את אפרים רייכנברג ואת אחיו התאום. אפרים היה מביא לפפיצ'ק סוכריות ושוקולד שגנב למענו ממחסן המטבח כדי לשמח אותו, ולימד אותו לשיר בהונגרית, כי פפיצ'ק בא מצ'כיה, ורוב התאומים באו מהונגריה. אפרים רייכנברג גר היום בבאר שבע; אחיו נפטר.

מה הם לא עשו שם כדי שהילד הכי קטן ישכח את אימא שלו ואת אחותו התאומה ויפסיק להתגעגע ולבכות. אפילו השומר של הבלוק, גרמני שסר חנו בעיני הגרמנים, הפריש לו מהחבילות שקיבל מהבית, ותאום אחר, מאיר שמו, היה צועק ומתרעם למה רק פפיצ'ק מקבל והוא לא. והיה שם בבלוק גם גוטמן אחד, שעשה לפפיצ'ק כדור משחק מסמרטוטים, שייהנה, ואחר כך התגרה בו ואמר "דו ביסט קליינמן", כלומר "אתה אדם קטן", ופפיצ'ק גמל לו ואמר "דו ביסט גוטמן", כלומר "אתה אדם טוב". דו ביסט קליינמן, דו ביסט גוטמן, ככה הם התקוטטו.

קליינמן – זה שם המשפחה המקורי של פפיצ'ק – קליינמן, ולא גרינפלד ולא גרינברגר, ועוד נראה איך צץ פתאום הגרינפלד המשונה הזה והגרינברגר. יוזף קליינמן, זה שמו המלא והנכון של פפיצ'ק, כי בצ'כיה פפיצ'ק הוא שם חיבה ליוזף, ועוד נראה איך צץ פתאום הפטר הזה, שבכלל אינו שייך. הכול מסובך ומבולבל, אבל לא בשמות של פפיצ'ק הבלבול, אלא בסיפור שלו, שהוליד את כל שמותיו, והוא סיפור חיים כה מפותל, ויש לו גבול ארוך עם המוות. אפילו אני מתקשה לעקוב אחריו, אף שאני כבר יודע לאן הוא הולך.

פפיצ'ק לא שכח גם את ברקוביץ', עכשיו בארצות-הברית, גם הוא תאום, מבוגר מעט יותר, שלאחר הבכי היה עוזר לו לקנח את האף ואת העיניים, כדי שה"רופאים" לא יראו את הליחה ואת הדמעות ולא יתרגזו ויענישו. עד היום יש לו לפפיצ'ק, לפטר, התנועה הזאת, המוכנית, של קינוח האף ביד, וכשראה אותו ברקוביץ' מקנח אחרי 40 שנה, הוא תכף ומיד אמר לו – אתה פפיצ'ק.

הוא לא שכח עוד אחד – לא תאום אלא גמד – בגובה שלו, שהיה צייר, ולגמרי לא ברור איך השיג שם נייר ועפרונות לצייר את פפיצ'ק, רק את פפיצ'ק, אבל את שמו של הגמד הוא לא זוכר, ואין לו מושג מה קרה לגמדים, ואם מישהו מהם נשאר חי.

פפיצ'ק היה באושוויץ-בירקנאו כשמונה חודשים, מה-19 במאי 1944 ועד ששחררה אותו הדיוויזיה הרוסית של פדרנקו ב-27 בינואר 1945. יותר מכול אין הוא יכול לשכוח (ואולי הוא כבר זוכר משהו) את הניסויים שעשו בו: את הזריקות בגב, שבגללן הוא סובל עד היום מכאבים איומים, גבו שחוח, ועליו להיעזר לפעמים במקל הליכה; ואת הטיפות שהזליפו בשתי עיניו – מי יודע, לעזאזל, מה היה טיב החומר שהוזלף וסימא מאז את עינו השמאלית; ואת המחט האימתנית שהחדירו לו למוח – מה הם רצו להכניס למוחו, מה רצו להוציא? אין לו שיניים, לפפיצ'ק, כי לאחר שנשרו שיני החלב שלו, לא צמחו במקומן השיניים הקבועות. אנשים רבים כל כך סוגרים עליו בחלוקים לבנים ובשפה בלתי מובנת, ומאז כל רופא מהלך עליו אימים.

מנגנון אי-השכחה (שמקדים, כמו שיני חלב, את המנגנון הקבוע של הזיכרון) מצייר חדר גדול-גדול ובו מיטה נקייה-נקייה ועליה סדין לבן-לבן, ועל השולחן כל מיני מכשירים ובעיקר מזרקים. אפרים חיכה לו בחוץ, בחדר המתנה קטן, ואחרי הטיפול הוא לקח אותו בחזרה לבלוק והשכיב אותו במיטה. פפיצ'ק שכב במיטה רוב הזמן, כי הוא היה עייף נורא וחולה.

לפי מסמך רשמי, פפיצ'ק עבר שלושה טיפולים במעבדה של הדוקטור מנגלה: ב-26 ביוני 1944, ב-18 באוגוסט 1944 וב-11 בנובמבר 1944. עם בוא החורף נפסקו הניסויים כליל, כי הרוסים התקרבו והגיהינום של אושוויץ-בירקנאו התחיל להתמוטט, והדוקטור מנגלה לא נלכד עד עצם היום הזה.

על המסך של אי-השיכחה – מסך של תיל –אימא הלנה מופיעה עוד כמה פעמים וצועקת, ומרתה הקטנה נשרכת אחריה ובוכה, ואחר כך הן אינן מופיעות עוד, ו-45 שנה פפיצ'ק מנסה לברר מה קרה להן. אישה אחת סיפרה לו שאמא שלו ניסתה כל יום להגיע אליו, להתקרב עד כמה שאפשר, כאילו היא עדיין מחוברת אל פפיצ'ק בחבל הטבור, והיתה קוראת – פפיצ'ק, בני בני, פפיצ'ק – ופורצת בבכי. יום אחד, כך סיפרה האישה, הוציאו את אימא הלנה לעבוד במטבח, ובמסדר הערב היא כבר לא הייתה נוכחת; ואיפה מרתה?

את יום השחרור אפשר לומר שהוא זוכר ממש – ילד גדול בן חמש – ובאושוויץ-בירקנאו מי שנשאר בחיים לא נשאר ילד. צבי שפיגל, המבוגר, אסף את כל הבנים התאומים מהבלוק, והם התחילו ללכת לפלשתינה. לפני שהולכים רחוק כל כך, צריכים לעשות הכנות; פפיצ'ק ומאיר ניגשו ראשית לכול לראות אם יש חשמל בגדרות. הם נגעו, ולא היה. הם עברו את הגדר, נכנסו למחסן הבגדים, ולפפיצ'ק היה פתאום קר, כמו שלילד חופשי בפיג'מה יכול להיות קר בינואר. במחסן הוא לבש בגד על בגד, חבש כובע ונעל נעליים, אך ליתר ביטחון הוא הקפיד ללבוש את הפיג'מה מעל לכל הבגדים, כי עדיין לא היה לגמרי בטוח בחירותו.

התחנה הראשונה בדרך לפלשתינה היתה צריכה להיות תחנת הרכבת של העיירה אושווינצ'ים, שהייתה שם אז כמו היום, אבל פפיצ'ק לא הגיע אפילו לתחנה הזאת. הוא נשר בראשית הדרך. בפעם השנייה בתוך שמונה חודשים הלך פפיצ'ק לאיבוד, קודם על הרמפה ועכשיו בשלג. החיפוש אחרי עצמו יתחיל עכשיו מחדש, והוא יהיה ממושך ונואש.