משרד שידוכים וירטואלי
אתרי ההיכרויות מציעים אינסוף אפשרויות. כל מה שאתם רוצים (ובעיקר מה שאתם לא רוצים), תמצאו שם. שלח לחמך על פני הרשת, אבל הרשת מלאה חורים
פעם היו שידוכים. אמא מבקשת מהשכנה שתמצא, זו מעבירה לשכן מעליה, והוא פונה לשדכן השכונתי שימצא. לפעמים אמא היתה ניגשת אליו ישירות. "שלום, אני רוצה חתן לבתי", והוא היה משיב - "מיד מגיע גברתי". לא יודעת כמה שילמו על זה אז, אם בכלל שילמו, אבל אני יודעת שככה סבי ז"ל וסבתי ז"ל הכירו והתחתנו.
עם השנים הדברים התפתחו מעט, מוסד השידוכים התרחב, והפך משדכן שכונתי למשרד שידוכים. כולם היו רצים לשם, למשרד שעושה קסמים. יושבים על כסא, מגלגלים שיחה נעימה עם השדכן התורן, והוא היה מפעיל את קסמיו, מחפש כרטיסיות בגלגלת הכרטיסיות שעל שולחנו, שולף אחת ואומר "אאוריקה!". מאז, כמובן, גם הם השתכללו מעט, בכל זאת מאגר הפנויים פנוית גדל, ואי אפשר לנצח לנהל קסמים בשליפת כרטיסיות. הכניסו מחשבים, הגדילו את מאגר האנשים, הוסיפו קלטות וידאו, דפים על גבי דפים של ניתוחי אישיות ובקשות, היו משקללים הכל ומוצאים.
אבל בני אדם פניהם תמיד קדימה, רוצים עוד ועוד להתפתח, לשאוף הלאה. השלב הבא היה משרד השידוכים הוירטואלי, המשרד הכי גדול שקיים. אינסוף אפשרויות, אינסוף מקומות. כל מה שאתם רוצים (ובעיקר מה שאתם לא רוצים) תמצאו שם. עוד אתר, ועוד אתר, עד שכל האינטרנט מוצף באתרי היכרויות. הגענו למצב שיש אתר לכל סוג היכרות שתחפץ נפשך בו. מחפש בת זוג לארוחה עסקית, ערב אחד? אני בטוחה שיש איזה אתר שחשב על זה כבר. מחפש פגישה סוערת בין הסדינים? אלו כבר ממזמן קיימים. יצאת מהארון? מזל טוב, יש לנו אתר בשבילך. כמו בשיווק, כך גם כאן, שיטת הביקוש וההיצע - תן לאנשים את מה שהם רוצים, את מה שהם חושבים שהם צריכים לא את מה שהם באמת צריכים. אף אחד לא באמת מודאג מהצרכים (לאו דווקא הפיזיולוגיים) שלנו. ביקשת? קיבלת. עכשיו תשבור ת`ראש מה הלאה.
מה המשותף לכולם, מהשדכן השכונתי ועד המשרד הוירטואלי? רשימת הקניות שאיתה אתה בא. אז כאן אתה לא מבקש ביצים וחלב, כאן אתה מבקש בן אדם, בת אדם.
הרשימה גדלה, הוספנו מלא פריטים שלעולם לא חשבנו שצריך
אבל מה קורה בעצם? כמו מה שקרה כשעברנו מהמכולת למפלצות הענק. הרשימה השתנתה. עינינו נפקחו, וגילינו עולם. עכשיו אנחנו רוצים לטעום אותו, את כולו. מכל דבר קצת, הרבה, כמה שבא לנו. אז הרשימה גדלה, הוספנו מלא פריטים שלעולם לא חשבנו שצריך או שנרצה. למה? כי הם פשוט שם, כי אפשר לקנות אותם.
אנחנו ממלאים כרטיסים, עם מיליון פרטים שאפילו אמא שלי לא זוכרת עלי. שאלות פולשניות יותר ופחות, תיאור חיצוני, לפעמים עד גודל החזייה וצבע התחתונים, תמונות, לפעמים אלבומים שלמים. כותבים, כותבים, כותבים. שולחים, מתפללים, יושבים ומחכים. שלח לחמך על פני הרשת. אבל הרשת מלאה חורים, בכל מיני גדלים.
לא יודעת מה שאלו פעם, אבל אני יודעת שהיום שואלים המון "מה את מחפשת בגבר?" כולם רוצים לדעת מה כתוב לי ברשימת הקניות שלי. אתם רוצים לדעת מה כתוב לי שם? קחו אוויר, כי זה הולך להיות ארוך: משכיל, אינטליגנטי, אמין/ נאמן/ אמיתי/ כן/ ישר/ פתוח, חוש הומור, רגיש, אכפתי, מפרגן, חם...
עם רשימת קניות אפשר ללכת רק למכולת או לסופרמרקט
נראה לכם שאני אמשיך?
רשימת הקניות שלי.... עוד אגדה אורבנית, כי אין לי אחת כזאת. לא בגלל שאני יפת נפש מתחסדת, אלא בגלל שאני מציאותית מספיק להבין, שעם רשימת קניות אפשר ללכת רק למכולת או לסופרמרקט. אהבה לא קונים מתוך רשימה ולא מהמדפים, לא משנה כמה מגוון יש שם ופיתויים.
אז מסחרנו הכל, הפכנו את זה לגדול ובומבסטי, עם מלא צבעים, כותרות, מדפים ואפשרויות. "יוצאים במבצע ענק!" כרזות בכל מקום, צריך רק לבחור. מוכרים לנו אשליות. אנחנו אט אט הופכים לאנשים שכלתניים, בררניים, ביקורתיים, עם רשימה ענקית של דרישות לא הגיוניות ועם ציפיות בשמיים. ההתפתחות הטכנולוגית הפכה אותנו לבודדים יותר ויותר, עם תחושה פיקטיבית של משהו אחר. אתה יושב מול המחשב, מרגיש על גג העולם, הכל נמצא במרחק קליק קטן של העכבר. הכל כל כך קר, מנוכר, טכני, מלאכותי. יושבים ומחפשים התאמה מושלמת לחיים. אין בשום מקום מושלם. רק במשרדים הוירטואליים. שכחנו מה זה להכיר אנשים. לדבר בגובה העיניים, לחייך, לצחוק. לא מבעד למסכים, עכברים ומקלדות. ההתחלות קשות מספיק, אבל עכשיו הוסיפו לכך עוד מיליון פרמטרים מכשילים.
לפעמים אתה רץ במפלצות הענק עם רשימה ביד מוכנה, אבל מרוב המדפים והפיתויים אתה פשוט רץ, כבר לא זוכר למה ולאן. כך גם במשרדים הוירטואליים, לפעמים, אנחנו שוכחים מה אנחנו באמת רוצים.
החתונה של יעל בר זוהר וגיא זוארץ, משהו לשאוף אליו
צילום: אור ברנע
מומלצים
