חמדיה 2006: סיפורו של קיבוץ בקריסה

אותו העמק, לא אותו הבית: בקיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן אין אחד שלא מתרפק על זיכרון הימים שבהם החלום הקיבוצי נראה ממשי והחיים במשק נחשבו למותרות, לא לנטל. היום המצב שונה. שמו של הקיבוץ, המונה 141 חברים, נקשר לאבטלה, לחובות, להגירה שלילית ובעיקר לאידיליה שהתנפצה לרסיסים. 

הייאוש הגדול ניכר בדבריו של אחד מוותיקי הקיבוץ, שפרטיו נשארו במערכת. "אחרי 60 שנה של עבודה מאומצת והתמסרות, הגיעו רוב החברים למצב בלתי אפשרי. אני מרגיש שהימים של חיי הקיבוץ המסודרים הסתיימו בשבר שלדעתי אי-אפשר לתקן", הסביר הקיבוצניק בן ה-81, ששימש בעבר כמזכיר המשק.  

בשבילי חמדיה (צילום: חגי אהרון)

קיבוץ חמדיה הוקם ב-1942 בידי בוגרי "המחנות העולים". המפעלים שבבעלות הקיבוץ, "דלתות חמדיה" ו-"ענבר" לייצור פוליאסטר משוריין, לא נשאו רווחים, והתחושה של "חיים בשממה" הלכה והתגברה. רבים מבני הקיבוץ עזבו, ואיתם מאות אלפי שקלים "דמי עזיבה" שנלקחו מהקופה המשותפת. המשק שהותירו מאחור נקלע לחובות קשים. 

ואז, לפני כחמש שנים, באה ההפרטה. "קיווינו להציל את הקיבוץ", אמר הגימלאי, אבל גם השינוי הגדול לא הצליח לשנות את המצב, והיום המשק שקוע בחובות לבנקים, לספקים, לחברת החשמל ולביטוח הלאומי - חובות שמסתכמים בכמאה מיליון שקלים. המצב הידרדר עד-כדי-כך שלפני כשבועיים החליטו בחברת החשמל להפסיק את הזרם. כך, במשך שבוע ימים, הופסק החשמל לשעתיים מדי יום ביומו.

"זה היה בשעות שהילדים היו בבית הספר והתינוקות בבתי התינוקות. היה קר", סיפרה לאה (לייקה) שביט, תושבת הקיבוץ המלמדת בבית הספר האזורי במקום. "בתור מורה, היה לי נורא קשה, נורא בכיתי. כל הזמן הילדים שואלים וצריך להסביר להם שאין כסף ושאי-אפשר ללמוד בקיבוץ אחר. החלק הכי קשה עבורי היה בבית הספר - הרי אני המורה שאמורה להיות חזקה וצריכה להסביר לתלמידים שזה ייפתר". 

בעקבות הפסקות החשמל פנה הקיבוץ בבהילות לבית המשפט המחוזי בנצרת, בבקשה להוציא צו הקפאת הליכים. זאת, כדי להגיע להסדר עם הנושים ולעצור זמנית את הסנקציות על הקיבוץ. בית המשפט אומנם אישר אתמול את הבקשה, אבל עבור רבים מדובר בצעד שננקט מאוחר מדי.

"בשבוע שעבר הודיעו שהכל נסגר", משחזרת לייקה. "אספו את כולם, לפי מגזרים, ואמרו שכולם מפוטרים - עובדי המסגריה, החשמליה, המוסך, המכבסה וחדר האוכל. אבל מי שרוצה, נאמר לנו, יכול להמשיך לעבוד בהתנדבות, אחרת הכל יקרוס". וכך, ברגע אחד, פוטרו כל נותני השירותים בקיבוץ, בהם גם החקלאים, שמצאו עצמם כמעט ללא חסכונות.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

איך הגיע הקיבוץ למצב נורא כזה? הסיבה העיקרית להידרדרות היא חוסר הפרדה משפטית מלאה שהיתה, בין העסקים שניהל הקיבוץ, ובפרט ענפי החקלאות, לבין ענפי השירות והקהילה של החברים. גם שני המפעלים שבבעלות הקיבוץ עליהם נשענה בעבר כלכלתו, נפגעו כאשר הידרדר המצב הביטחוני, ואיתו ענף הבנייה. בשל חוסר ההפרדה המשפטית, כאשר הענפים החקלאיים קרסו, וכך גם המפעלים, היו אלה חברי הקיבוץ שנפגעו. 

חברי הקיבוץ הסבירו כי בנוסף, הענפים החקלאיים קרסו בשל היעדר הון להשקעות והיעדר יוזמה ופיתוח. זאת, בין היתר, בגלל הזדקנות האוכלוסייה ועזיבת חברים בעלי יכולת. כמו-כן, ציינו החברים בעיות ניהוליות וארגוניות מצד מנהלי הקיבוץ. במצב שנוצר, לא ניתן היה לקבל מהבנקים אשראי נוסף, ובהיעדר אשראי ומקורות מימון - המשיכו החובות לתפוח. 

מזכירת הקיבוץ וחברת ועד ההנהלה, ורד כחל, סיפרה כי לפני כחודש הוחלף הוועד המנהל ומנהל הקהילה הקודם פוטר. "אנחנו עכשיו הולכים לפנות לתוכנית הבראה לקיבוץ ולהתארגן מחדש", אמרה. "כל החברים מתנהלים עכשיו אחרת. הבתים עוברים מידי הקיבוץ לידי הפרט וכל אחד אחראי על התשלומים שהיו פעם בידי הקיבוץ. בעבר, גם אחרי ההפרטה, שולמו החשבונות על-ידי חשבון משותף לקיבוץ. ומעתה ואילך התשלומים השונים יתבצעו דרך חשבונות בנק פרטיים".

"זה נפל עלינו כמו גרזן, בהפתעה"

מי שיסתובב היום בקיבוץ, יתקשה להבחין בטלטלה שעוברת על חבריו. הדשא הירוק, שמדושן בהתנדבות, לא מסגיר דבר. רק במבט שני נגלים לעין שלטים זוהרים שתלו בני הנוער, בניסיון אחרון להפיח תקווה במבוגרים: "עניים אבל אופטימיים", נכתב על דלת המזכירות הסגורה, והשלט "אסור להתייאש, יהיה טוב", מקבל את פני הבאים לחדר האוכל המוגף והעזוב.  

מנסים להתעודד (צילום: חגי אהרון)

מתחת לפני השטח, המורל ירוד והתושבים מספרים שאינם יודעים איך להמשיך הלאה. המכבסה תפסיק בשבוע הבא לפעול לחלוטין ולאיש מהתושבים אין מכונות כביסה. חלקם, בעיקר הוותיקים, מעולם לא נדרשו לבשל, עכשיו הם יצטרכו להתנהל במטבחון בכוחות עצמם.

מצבם של הגמלאים גרוע עוד יותר. הם מקבלים אומנם את קצבת הביטוח הלאומי ועוד כ-3,200 שקלים לנפש, אבל עליהם, כמו גם על התושבים שמתפרנסים מחוץ לקיבוץ, להפריש ממשכורתם 1,600 שקלים מדי חודש לטובת אלו שנותרו בידיים ריקות. עכשיו, כאשר עליהם לשאת בכל ההוצאות, נותר בידיהם מעט מאוד.

"זה נפל עלינו כמו גרזן, בהפתעה", אמר נדב סלע, יליד הקיבוץ שפוטר ממשרתו כמגדל תמרים. "אני מגדיר את זה כתהליך עיבוד של אבל. קרה לנו אסון ועכשיו אנחנו מעבדים את האבל ומתחילים לקלוט מה קרה, להסתגל למציאות חדשה".

"אנשים מסתובבים פה כמו זומבים, אין להם עבודה", מוסיפה לייקה. "כשמסתובבים בקיבוץ רואים דמעות בעיניים, לא רואים חיוך. בדרך כלל אני לא אדם שבוכה, אבל נתנו פה את כל החיים ועכשיו הכל מתמוטט".

מפעל חיים שקרס

כשלייקה אומרת "הכל מתמוטט" היא מתכוונת להכל. לתחושה זו שותפים בעיקר הגמלאים, מייסדי הקיבוץ, שבערוב ימיהם רואים את פירות עמלם קמלים.

"באנו לחמדיה כשהעמק היה עוד שומם. היו מחלות - קדחת, טיפוס וכל השאר, אבל הצלחנו, תוך כדי התמסרות, לשפר את המצב מתוך הכרה שזה ימשיך לדורי דורות. לכן האכזבה היא גדולה ומשמעותית כל כך", אמר הגמלאי. "אני מתבייש להיות חבר בחמדיה. אני מתבייש שהגענו למצב כזה". 

ומה עם החזון הקיבוצי שנבלע במלתעות ההפרטה? לטענת הגמלאי, "כל החברה הקיבוצית תצטרך להגיע להפרטה. לא מתוך רצון, אלא מתוך מציאות החיים. יש לי הרגשה שאחרי 100 שנים של חיים משותפים הקיבוץ מיצה את עצמו. במוקדם או במאוחר הוא ייעלם".

"שני ההורים שלי נפטרו, ולפחות נחסך מהם שברון לב גדול", הוסיף סלע בכאב. "הם לא ראו את מפעל חייהם קורס מול העיניים. היתה לנו תחושה שהקיבוץ הוא חברת הביטוח שלנו, ועכשיו התחושה היא חרדה. היתרון בתחתית הבור הוא שאפשר רק לעלות מכאן, אבל מתברר שכל הזמן יש מחילות נוספות". 

אז מה הלאה? שינויי תקנון ושותפות כלכלית

דוברת הקיבוץ, יעל ידידיה, מסרה כי בית המשפט הוציא אתמול צו הקפאת הליכים ל-90 יום. הנאמן על נכסי הקיבוץ מטעם הבנקים נדרש בתקופה זו להכין תוכנית הבראה ולהגיע להסדר עם הנושים. כחלק מתוכנית ההבראה נבדקת האפשרות להכניס שותפים חיצוניים לאחד המפעלים, ולעבור לשותפות עם קיבוצים נוספים בענפי החקלאות. כמו-כן, יש לשנות את התקנון של הקיבוץ כדי שיתאים לתנאים החדשים. 

עוד נמסר כי המגמה היא לאחד את שני המפעלים. לדברי ידידיה, גל פיטורים אחד כבר היה במפעלים, וייתכן שהוא ילווה בפיטורים נוספים. בחודש האחרון הועבר הניהול של המשק לידי מנהלים חיצוניים, שלקחו על עצמם את שיקומו.

"יש תחושה של כעס על הניהול הכושל של המשק בעבר, הרגשה שהונו אותנו", אמר סלע. "קשה עכשיו לתת אמון במנהלים חדשים אבל אנחנו תלויים בהם, אנחנו כלי משחק. לפעמים אנחנו עולים על גבעה ומסתכלים על חמדיה מרחוק. זה נראה כמו גוש של ירק, מאוד יפה. אבל בפנים אין חיים. צורת החיים הזו לא מתאימה יותר. לקח לנו הרבה זמן להודות בזה".