קדימה, לשינה עמוקה ומתוקה

הצליח להם, לשרון ואנשיו. הם הצליחו לנהל אינתיפאדה עקובה מדם בשקט כזה, שגרם לישראלים לרצות להתכנס בעצמם, לטמון את ראשם, לשקוע בביתם. הם הצליחו להרדים אותנו עד כדי כך, שפשוט נוח לנו לא לקחת אחריות, לא לחשוב יותר מדי על שאלות קיומיות, כי התעייפנו. עוד פיגוע לא ישנה את זה. התרגלנו. אנחנו רק רוצים שיעזבו אותנו בשקט. בשביל זה אנחנו מתרפקים על העבר ומפזזים על השולחנות בערבי רטרו של שירה בציבור, בשביל זה אנחנו חושבים שהכי טוב להיות במרכז ולתת לאלה מימין ומשמאל לחשוב ולריב בשבילנו. לכן אנחנו מעניקים כל-כך הרבה כוח למפלגה של כלום שטוענת שהיא מרכז. אנחנו חולמים שבמדינת קדימה 2006 הכל יפה, הכל טוב, הכל שקט. מדינת קדימה היא בעצם אי בלב ים, עם משאבי טבע רבים, עשיר, נטול פשע, ללא תאונות, בלי אויבים.

המרחב שמסמן יותר מכל את המגמה הזו הם ערוצי הטלוויזיה שלנו, שעונת השידורים שלהם מתחילה אחרי החגים ונגמרת בפסח. מי שלא מצליח להתגבר על הפיתוי ומדליק את המכשיר, מגלה כי האחראים על המדורה בערוץ 2, שבתחילה נדמה כי הצטרפו לשיר בתכנית זמר קלילה, לא רק רוכבים על גל השירה בציבור בהביאם את תכניות הזמר ה"מציאותיות", אלא מאלפים אותו ואותנו בלבותם את הקטטוניה הזו.

הערוצים המסחריים - וגם הממלכתי שמחרה מחזיק אחריהם - יצרו לוח שידורים של לייף-סטייל. לפתע התפתח ליין של תכניות לבית, תכניות בידור השמות דגש על הפרט, האב-טיפוס הישראלי המצוי, או ליתר דיוק, היהודי הנורמטיבי הבורגני שחי במרכז הארץ. מילא בבוקר, אבל גם על שעות צפיית השיא השתלטו תכניות איכות החיים הללו. תכניות מציצניות, תכניות חודרניות, תכניות הומור קל (לא סאטירי חלילה), תכניות על בגידות ועל גירושין, על ילדים ותרופות. תכניות של עם בלי בעיות בארץ בלי בעיות.

כאן מתחילה הדמוקרטיה להיסדק. הבעיה מתחילה כאשר הקפיטליזם, הפורח בחסות הדמוקרטיה, בוגד בנו. אז מתערערת הדמוקרטיה, ההסכמה העממית, הערבות החברתית ועוד סיסמאות שחוקות, שמשתמשים בהן רק גופים שלא זוכים להשמיע את קולם כי הן משעממות את אנשי התקשורת או כי אינן צבעוניות דיין, או כי אינן קולניות, או כי זה פוגע באינטרסים של הקונצרנים. כאשר ייצוג המציאות לא נוגע באמת במה שקורה אלא יוצר פנטזיה נוסח "כוכב נולד", או מתעסק ב"פרטי", נוטה האזרח הממוצע להאמין שהעניים לא באמת קיימים. הבעיה חמורה עוד יותר כשמגלים שגופים מסחריים השתלטו גם על התכניות עצמן, ולא מסתפקים בפרסומות. מסתבר שכל התכניות הללו ממומנות על-ידי גופים אינטרסנטיים, ובראשן חברות המתעסקות לנו בבריאות.

הלו, מישהו עוד זוכר על מה הבחירות? מישהו זוכר שיש כאן בעיות? מישהו זוכר שיש גם אנשים אחרים, שאינם יהודים בורגנים? כנראה שלא. כנראה שהתקשורת מבינה את "רוח הזמן" ומתעסקת יותר באישי ובעטיפה ולא בעיקר. לא ראינו למשל כתבות, סדרות ודיונים העוסקים בשחיתות. העיתון היחיד שכבר ניסה לדבר על שחיתות הפך זאת בעיקר לקמפיין פרסומי. לא נראה סדרה המנתחת את המציאות החברתית הקשה אליה הידרדרנו. לא נראה תוכנית העוסקת בזהות היהודית המתפרקת או בחברה הישראלית הרצוצה. לא ראינו שהתקשורת הקשתה בעניין מכת המדינה ששמה תאונות הדרכים או בעניין אובדן ים המלח ואיכות הסביבה. לא ראינו וגם לא נראה. לא נקרא ולא נשמע. את מי זה מעניין? בוא נשיר משהו!

אני מבין שאנחנו לא צריכים להרוג את עצמנו ברצינות יתרה ולשקוע בדכאון עמוק. נכון גם כי הפוליטיקה הפכה מאוסה עד זרא בעינינו. אבל לנו, לעם יש הפריבילגיה הזו; להם לא! לא לעיתונים, לא לרדיו ולא לטלוויזיה. אין להם פריבילגיה לשתף פעולה עם השלטון, אין להם מנדט להרדים אותנו ולהפוך אותנו לאזרחיים פאסיבים המרוכזים בעצמם. לנו מותר לנוח לפעמים, כי בשביל זה אנחנו משלמים מסים, בשביל זה אנחנו מאמינים בדמוקרטיה. נכון, יש לנו תכניות אקטואליה ומהדורות חדשות יומיות, אך מי שבודק את תכניהן ואת רמת הדיון, מגלה שהן עוסקות יותר בבידור מאשר בחדשות. אז בינתיים, חלומות פז.

מוני מרדכי, אסטרטג ויועץ תקשורת, לשעבר מזכ"ל שלום עכשיו