ליצור מתוך שבר וטראומה

הסינגל החדש שלי "קומה עשירית" נכתב והולחן ביום בו אירע הפיגוע הכפול במדרחוב נווה שאנן שבדרום תל אביב. בינואר 2003, לפני כשלוש שנים, עבדתי כמלצרית במסעדה בקרבת מקום. כמה רגעים לפני שאירע הפיגוע, לקראת תום משמרת הצהרים, חשתי חוסר מנוחה ואי שקט בלתי מוסבר, ופניתי למנהלת בבקשה ללכת הביתה. בהתחלה היא אמרה לי שממילא המשמרת מסתיימת בעוד כמה דקות, אולם אני התעקשתי ללכת בכל זאת באותו רגע ולא להמתין. וכך היה.

במהירות הבזק, לאחר ששוחררתי לביתי, מצאתי את עצמי נוסעת לכוון צפון העיר. ואז לפתע, מנגד, בנתיבי איילון, ראיתי ניידות משטרה ואמבולנסים רבים. מאוחר יותר הסתבר לי שבסמוך למסעדה בה עבדתי אירע הפיגוע הנורא. אני זוכרת שכאשר הגעתי הביתה כבר הרגשתי ממש רע. הייתי נסערת, המומה

ומבוהלת. בלי לחשוב פעמיים, לאחר שהדלקתי נר נשמה על רקע המראות הקשים בטלוויזיה, בעיניים דומעות וריקנות מסוימת ישבתי והתחלתי לכתוב את השיר.

באותם רגעים עברה בי תחושה של חוסר אונים, חוסר יכולת להתבטא אפילו בעל-פה. וכך מצאתי את עצמי כותבת ומזמזמת מנגינה במשך שעות. לא עונה לטלפונים, לא אוכלת, לא שותה, מרוכזת כל-כולי בשיר. לקראת חצות השיר היה מוכן, מילים ומנגינה, וידעתי בבירור שעל-אף התחושה הקשה השיר יהיה קצבי ומקפיץ ולא עצוב ומלנכולי.

לא להאמין כמה הכל נותר רלוונטי, כאילו היה זה אתמול. רק בחודש שעבר אירע עוד פיגוע באותו מקום בדיוק. בדיעבד, הייתי אחראית לגורלי בלי שידעתי. זה מצמרר אותי גם עכשיו. 

כשהשיר היה מוכן עברתי שורה-שורה, וכתבתי בשולי הטקסט אילו אסוציאציות המילים מעלות בי. רק לאחר מכן הבנתי בוודאות שיצרתי שיר שיש בו המון נושאים ומסרים. אני מודה שיש שורות בטקסט כמו "אין מה לומר יותר", או "לא ניתן לעשות הרבה", שישר מעלות את התגובות: למה אין מה לומר? באמת אין מה לעשות? כי יש הרבה מה לומר ולעשות. אבל בזמן כתיבת השיר הרגשתי שחוסר האונים משתלט עליי, שכבר לא נותר מה לעשות. המצב במדינה הולך ונהיה יותר גרוע. למעשה, היתה פסימיות רבה בהרגשה שלי, לצד תקווה.

"להציג את האכפתיות הבלתי נלאית שלי כאזרחית קטנה במדינה". הסינגל

"קומה עשירית" (או בגרסתו באנגלית "Survival Nation") מציג את דעתי הסובייקטיבית על המצב הכללי במדינה, עם קישוטים ציניים לצד תקווה לאורך כל השיר. יש בו מסר אופטימי ממני כיוצרת לחברה הישראלית, קריאה להיות קשובים יותר אחד לשני, אמונה שעם כל הקשיים חשוב שנהיה אכפתיים יותר לזולת, שגם אם החלטנו להיות ציניים לפעמים זה רק בגלל שהמטרה היא לשרוד, "להעביר צחוקים" עם החבר'ה. והעיקר - לא להישבר.

בדיעבד, אני חושבת שאילולא התכנים הציניים הייתי שוקעת אל תוך אנרגיות שליליות עוד באותו ערב, ואולי לא הייתי מצליחה להתגבר על התחושה הקשה מהר כל-כך. אבל מי יודע, בעצם?

מעבר לחוויה האישית ולמועקה הגדולה שחשתי, יצרתי שיר שבא להציג את האכפתיות הבלתי נלאית שלי כאזרחית קטנה במדינה למה שקורה. למרות שאני לא ח"כית או אשת ציבור גם לי אכפת, גם לי יש מה להגיד, ומה שיש לי להגיד אולי 'יזיז' משהו בתאים האפורים של אחרים.

באותו חורף כבר הייתי בעיצומן של הקלטות האלבום שלי, ובהתייעצות עם הצוות שעבד עימי החלטנו שהשיר ייכנס לאלבום החדש וששם האלבום יהיה כשם השיר. אני טענתי שהאירוע ייחקק בזיכרוני עד יום מותי, ושזהו שיר שמספיק חשוב להציג לקהל הישראלי, במיוחד כשמדובר באלבום שפונה לכל המשפחה.

וכך, לפני שנכנסתי להקליטו באולפן נסעתי לכותל. נכנסתי לעזרת הנשים וברוב חוצפתי הישראלית מצאתי את עצמי עולה על כסא הצמוד למחיצה בין אזור הנשים והגברים, ומקליטה עם טייפ מנהלים תפילת קדיש ואת קולות רשרוש 

המטבעות של מקבצי הנדבות. הקולות הללו פותחים את השיר, ומתוכם בוקעת המוזיקה.

גם בעת הביקור בכותל, כמו לאורך כל העבודה על השיר, אני מודה שהרגשתי מובלת ולא מובילה, שאני פועלת מתוך אינסטינקטים, תחושות בטן ודחף פנימי שקוננו בי כל אותה תקופה. לא ישבתי ולו לרגע אחד כדי לנתח מה אני עושה והאם אני פועלת נכון.

אנשים נוטים להדחיק נושאים שכאלו ולעבור הלאה, במיוחד בשנים האחרונות בהן כל כותרת ואירוע עוברים מהר מאוד לסדר היום. ברור שאסור לשקוע בכאב ולנתח בלי סוף, אבל התחושה שלי היתה שאם אני כבר הולכת להיות זמרת במדינה, חשוב שיהיו למוזיקה שלי אמירה ומסרים עמוקים. אני שמחה שאני מקבלת פידבקים חיוביים על-כך.

את הגושפנקא המרכזית קיבלתי לאחרונה מעמותת "נט"ל", המעניקה סיוע נפשי לנפגעי טרור ומלחמה. לאחר מו"מ ארוך ומתמשך היא החליטה לתמוך בקידום השיר ובהשמעתו בכלי התקשורת, ובעיקר מעודדת את מעשה היצירה העומד מאחוריו. זהו רגע גדול בשבילי כאמנית וכיוצרת בישראל.

מתוך שיתוף הפעולה הזה, השיר מציג שילוב כמעט בלתי אפשרי בין נושאים כמו פיגועים ומצב חברתי קשה ובין מוזיקה פופולרית שמחה ומרקידה, וכן את היכולת להיבנות, לצמוח ואף ליצור מתוך שבר וטראומה. אין לי שום ספק שבעוד 50 שנה, כשאסתכל לאחור על הקריירה שלי, אהיה גאה כל-כך במשנה שהבאתי עימי אל נוף המוסיקה הישראלית.

בהזדמנות זו, לסיום, אני רוצה לשלוח ממני, מכל הלב, אנרגיות חיוביות של כוח, אהבה ושמחה לכל משפחות נפגעי פעולות האיבה ולכל מי שחווה חוויה טראומטית דומה וניצל. ובכלל, גם לכל מי שהחזיק מעמד עד כאן בקריאת הדברים האלה. כנראה שאכפת לו ממה שקורה במדינה היקרה שלנו לא פחות ממני.

• אדרת, 29, זמרת, השיקה לאחרונה את אלבומה השני

• להאזנה לשיר "קומה עשירית" לחצו כאן