אהבה אפלטונית דווקא לא שוללת מין
אבל זו אהבה שיש בה רגש, שיקול דעת, תבונה, אחריות וקשר מתמשך. המקור לביטוי הוא בספרו של אפלטון, "המשתה", אבל אפלטון בכלל לא התכוון לאהבה בין גבר לאשה
שני סוגי אהבה - אהבה נעלה ואהבה המונית
פַּאוּסַניאס מבחין בין שני סוגי אהבה - אהבה נעלה ואהבה המונית. "אהבה המונית", כותבת דבורה גילולה בספרה "אייסכינס נגד טימרכוס", העוסק באהבת גברים, "היא זו של אנשים פחותי ערך, האוהבים את הגוף ולא את הנפש ונמשכים לטיפשים ביותר, לילדים צעירים שעדיין אין בהם תבונה ושיקול דעת, כי מטרתם האחת היא להשיג את מבוקשם (יחסי מין) וגם - שומו שמיים! - הגברים האלה אוהבים נשים. שלא כמו האהבה ההמונית, האהבה השמימית מופנית לזכרים בלבד, כי זכרים חכמים יותר מנשים ויציבים יותר, ורק לנערים בוגרים, נערים שזקנם מתחיל לצמוח".
אבחנה בין אהבה לילדים לבין אהבה לנערים בוגרים
כלומר, אהבה אפלטונית היא אהבה שמימית. אהבה אפלטונית אינה משוללת יחסי גוף, אבל היא אהבה שיש בה רגש, שיקול דעת, תבונה, אחריות וקשר מתמשך. לצורך זה, מבחין פַאוּסַניאס בין אהבה לילדים לבין אהבה לנערים בוגרים. בגיל הבגרות אובד חינו הגופני של הנער והיחסים עמו, אם הם נמשכים, נהפכים ליחסים המבוססים על רגש ותבונה, בדומה ליחסים בין פַּאוּסַניאס ואַגַתון.
דוגמא קיצונית לאהבה שמימית, כפי שמביא אפלטון, היא אהבתו של אַלקיבּיאדֶס, צעיר יפה תואר, אל סוקרטס הזקן
והמכוער. אַלקיבּיאדֶס חיזר אחרי סוקרטס במרץ בלתי נלאה. הוא ביקש לפתותו בתחבולות, כמו להישאר עמו ביחידות בלילה, להתכסות ביחד במעיל אחד ולשכב מחובקים כל הלילה. ודווקא סוקרטס דחה את חיזוריו של צעיר.
כדאי לציין שאהבה לנשים לא נחשבה ביוון העתיקה לאהבה אפלטונית, שיש בה רגש ותבונה, משום שנשים לא נחשבו לחכמות יותר מילדים קטנים.
