חמץ וירטואלי וחטאי מחשבה
החמץ של מדינת ישראל נמכר באופן וירטואלי. אדם יכול להסתובב בשבת ברחובות העיר כאילו היו ביתו, כדי שיוכל לטלטל על גופו חפצים. אנחנו גם אוכלים לחמניות כשרות לפסח ותחליפי בשר, שהם בעצם מאכלים וירטואליים. אבל מה עם חטאים וירטואליים, האם ניתן להאשים אדם בגלל מחשבות?
אבל מה דינו של אדם שחושב מחשבות רצח? האם הוא אדם רע? מה דינו של אדם שמעשיו טובים, אבל מחשבותיו רעות? יש לנו בעיה.
"אני שואלת את עצמי מה ההבדל, מבחינתה של הכנסיה, בין יחסים אמיתיים לבין יחסים וירטואליים מחוץ לנישואים", כתבה אשה אנונימית מהעיר וארזה, אל השבועון האיטלקי Famiglia Cristiana, המקורב לוותיקן. "אני שואלת את עצמי, עוד כמה זמן ניתן שלא להעריך כראוי את המציאות החדשה הזו (אינטרנט - א.ב.ז), שהיא מאוד מוחשית".
האב אנטוניו שיוריטינו, בעל הטור "שיחות עם כומר", הגיב בבטחה: "מציאות וירטואלית יכולה להיות חטא באותה מידה כמו מציאות העשויה מעובדות ומעשים … עקרונות המוסר של הנצרות מתייחסים אל נפש האדם, והם מתייחסים אל מחשבות רעות כמו אל מעשים רעים".
נבחן את הדברים מכמה היבטים. נניח, למשל, שאני נהנה לחשוב שאני תורם מרכושי לעניים, אבל, בפועל, אני לא תורם מאום. האם אני אדם נדיב? מובן שלא. מדוע, אם כן, מחשבה רעה אינה שונה ממעשה רע?
חלום על יחסי מין לוהטים
המשפטן האנגלי פיטר גודריץ' מספר על צעיר בימי הרנסנס, שהתאהב בצעירה שלא נענתה לחיזוריו. לאחר חיזורים רבים, היא הסכימה לשכב עמו פעם אחת, ובלבד שישלם על כך תשלום נאות. אלא שבלילה שלפני, חלם הצעיר על יחסי מין לוהטים עם הצעירה. הוא הגיע בכך לסיפוקו המיני המלא, ולא חשק יותר בעלמת החן. למחרת, הוא מיהר להודיע לה שהעיסקה מבוטלת, משום שהוא שכב עמה בחלום והוא כבר לא חושק בה. הצעירה בכל זאת עמדה על זכותה לקבל את התשלום שנקבע ביניהם. "הרי חלמת עלי", אמרה.
המחלוקת ביניהם הגיעה אל בית משפט לאהבה, שהיה מקובל בימים ההם באירופה המערבית. בית המשפט ביקש מהצעיר למלא קנקן במספר המטבעות שהיה עליו לשלם לצעירה, ואז לשקשק בהן לאוזניה של הצעירה. "הנה לך התשלום המגיע לך", פסק בית המשפט. כלומר, יחסי מין וירטואליים ראויים לזה בדיוק - תשלום וירטואלי.
מה דינה של לחמניה כשרה לפסח?
ומה דינו של יהודי דתי שאוכל מוצרי חלב יחד עם בשר וירטואלי (תרכובת של חומרים לא בשריים, שיוצרת טעם ומראה של בשר). האם הוא עובר עבירה? מה דינו של יהודי שאוכל בפסח מאפה שנראה כמו לחם, אף שהוא עשוי כולו ממוצרים כשרים לפסח? ומה לגבי צמחוני שאוכל מאכל צמחוני שנושא שמות של בשר (שניצל, נקניקיה, המבורגר וכדומה), שנראה כמו בשר ושגם מחקה בטעמו מוצרי בשר אמיתיים? לגבי כל המקרים האלה, מקובל להבחין בין וירטואליה לריאליה. התחליף - כלומר, המאכל הווירטואלי - מותר. מדוע, אם כן, רבים מאתנו חוששים לספר לבני ובנות הזוג שלהם על כל הפנטזיות הארוטיות שלהם? הרי פנטזיה היא סצינה וירטואלית.
ריצ'ארד גארי אפשטיין מספק חומר למחשבה. הוא כתב סיפור דמיוני, במסווה של כתבה עיתונאית, על תוכנת מחשב הנקראת "טריפה". התוכנה יודעת להטעות את המוח. אוכלים מאכלים צמחוניים, דמויי בשר, ומרגישים בפה טעם של טריפה כמו של חזיר, לובסטר ושרימפס. האם התוכנה הזו גורמת עבירה? שואל אפשטיין. על פי הסיפור שלו, העניין נדון בבית דין רבני בישראל, שפסק כי חזיר וירטואלי אינו חזיר אמיתי, ועל כן הוא מותר באכילה. אלא שהעניין הועלה מחדש לדיון בבית דין רבני בעקבות בקשתה של פלונית, רחל כהן, להתגרש מבעלה על רקע של ניאוף וירטואלי באינטרנט. לאור פנייתה זו, היו רבנים שדרשו לשנות את ההחלטה הקודמת, בעוד הרב הראשי לוינסקי הציע דרך אחרת: ניאוף וירטואלי אינו ניאוף אמיתי אלא פורנוגרפיה, ופורנוגרפיה יכולה להשפיל את הכבוד האנושי, ועל כן יש לאסור אותה בתור שכזו.
כלומר, מחשבה רעה היא רעה בתור מחשבה רעה, ולא בתור מעשה רע. מחשבות רצח רעות בתור מחשבות רצח, ולא בתור רצח ממש. וחטא וירטואלי רע בתור חטא וירטואלי, ולא בתור מעשה ריאלי. כך גם לגבי מחשבה טובה. היא טובה בתור מחשבה, ולא בתור מעשה טוב.
אבינועם בן זאב הוא פילוסוף. ניתן לשלוח באימייל דילמות מוסריות בענייני יחסים ואהבה, וייתכן שהוא יבחר להתפלסף עליהן כאן. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפונים.
