"הלל", אבל בדמעות

יום העצמאות שלי תמיד היה יום חג; יום של תפילת הודייה, של בגדי חג, יום של שוטטות ברחבי הארץ, בעיקר במחוזות הנבנים והולכים, יום של התרוממות רוח ונפש. והשנה? האשמח או אבכה? אכן, לא אשנה מסדר התפילות ומאמירת "הלל" על תקומת המדינה ועל קיבוץ הגלויות. חגי ישראל אינם אלמנטים המתחלפים לפי אופנה או מצב רוח. יהודי הדורות הסבו לליל הסדר וקראו את ההלל גם במרתפי האנוסים מאימת האינקוויזיציה וגם במחנות ההשמדה שטופי הזוועות. מציאות קודרת ואפלה ככל שתהיה איננה מבטלת את העבר, ואיננה מוחקת אירועים היסטוריים וימי חג בעקבותיהם.

יום העצמאות שלי היה תמיד גם יום של חשבון נפש לאומי; יום שבו הפנים נשואות גם לעתיד, לאופקיו של העם היהודי בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט. מנקודת מבט זו, יום העצמאות תשס"ו עצוב, קודר, מעונן בכבדות, מאויים ומלא חרדות קיומיות של ממש. אני יושב בחדרי בגוש עציון ומשקיף החוצה; השמיים מלאים אדי אורניום העולים מן המרחב הים-תיכוני והים-השחור. אני משוטט בין גלי האינטרנט, והדי איומי שואה והכחדה כלפי מדינת ישראל, ממש כך, עולים מכל אתר. ומה עושה ה"הנהגה הציונית" (כך כונה המוסד העליון של העם היושב בציון בימי טרום מלחמת העולם השנייה, זה שהואשם אז בשאננות מסוימת)? מרימה כוס לחיי ההתכנסות הבאה, כמכריזה: "נזרוק עצם לנמר הטורף, אולי יירגע".

אני מנסה להתנתק מן העולם המאיים ומפנה מבטי לעם היהודי ברחבי תבל. גם מגזרה זו בוקעים עננים. בעבר נשעננו רבות על אחינו שבתפוצות, כביטוי לסולידאריות היהודית המפורסמת לטובה. כל ילד מבין כי ככל שהעם היושב בציון בורח מן הלאומיות אל מחוזות האוניברסליות, מטבע הדברים פוחתת המחוייבות היהודית כלפינו בעולם כולו, כולל בקרב יהדות ארצות-הברית. פסגת ההתעוררות היהודית התומכת בישראל הייתה כאשר היינו "על הסוס", לאחר מלחמת ששת הימים. גלי ההזדהות היהודית גאו גם בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שנתפשה כניצחון סוחף שלנו בעיני העולם (ולא תמיד בעינינו). כשאנחנו מתנתקים ומתכנסים, ובעיני העולם בעצם מובסים (והאמת האובייקטיבית לא חשובה כל-כך), נוכל לשכוח מהתגייסות יהודית מאסיבית. הרי במו ידינו אנו מתייגים את מדינת ישראל כרב-לאומית או כ"אזרחית".

אני מנסה למצוא נקודות אור בתוכנו, במולדתנו האהובה, במדינת ישראל. ומה אני מוצא בה ביום העצמאות תשס"ו? תזזית משיחית של מאמיני "דת ההתנתקות", הממשיכים לדבוק באמונתם גם לאחר שניסוי הכלים בעזה נחל כישלון מוחלט; כאוס ברצועה, ממשלת טרור פלסטינית, ברד של קסאמים, קריאות קרב מרעידות, צבירת נשק המוברח מתחת לאפנו ותרועה גדולה לקריאות מאיראן להכחדתנו. וכמובן, שום ציוץ של פיוס, שום נדנוד של "יש עם מי לדבר", שום תמורה לוויתורינו.

אני מסיט מבט מושפל, ממש מושפל, לעבר 8,000 אחים ואחיות שנעקרו באכזריות מבתיהם, ורובם עדיין שותתים

ומשוטטים, ואינם מבינים מה אירע להם; בעבור מה נמכרו על-ידי אחיהם? האם מישהו ערך מאזן חיובי כלשהו לגירוש הזה? האם מישהו התנצל על הפקרת אלפי חלוצים-עקורים לחסדי מתנדבים ועמותות-חסד? בעקבותיהם, לבי דואב על כל ה"שבט" שלי, שבט הציונות הדתית, שניסה להתחבר לכל מה שטוב במדינה ונדחה ונמכר. אך אינני מתבכיין, וכלפי פנים, לאחיי ורעיי, אני קורא בהזדמנויות רבות להתעשת ולכבוש עמדות בכל המגזרים החולשים במדינה - בצבא, בתקשורת, במשפט, במדע, בכלכלה ובכל פינות החיים. זו תשובתנו לשמחה לאידנו. זעקתי המרה מופנית כלפי השבט השועט "קדימה"; בעיניי, הוא כסוס קשור-עיניים הרואה את המספוא שלפניו בלבד, ורומס בפרסותיו, כפשוטו, את כל מי שנקרה בדרכו.

המאזן הלאומי שלי, ביום העצמאות ה-58, קריטי כל-כך מבית ומחוץ, עד שסימני מלחמת אחים עלולים לבצבץ באופק. אם כן, האשמח או אבכה ביום העצמאות? גם וגם, ויותר אבכה מאשר אשמח.

הרב ישראל רוזן, ראש מכון "צומת" באלון שבות