אתה חייב למות עלי
מוקדם לדבר על חתונה חד-מינית בישראל, ועל אימוץ אפשר רק לחלום, אבל למות - אפשר. כמו פולניה טובה, אנחנו קודם כל דואגים למוות, כי לנוח נוכל רק בקבר. צחוק צחוק, אין מה לזלזל בגודל ההישג, שהרי מעכשיו נוכל לנוח על משכבנו בשלום, בידיעה שאהובינו יקבלו את כל רכושנו עלי אדמות, כולל האקווריום. עכשיו נותר לי רק למצוא את אותו מישהו אחד ומיוחד
גבירותיי ורבותיי, אפשר להירגע: בקרוב נוכל גם אנחנו, חברי קהילת הבלט"ה (ביסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים והומואים) לרשת את אהובינו, אם יילכו לעולמם. עדיין מוקדם לדבר על חתונה חד-מינית בישראל, ועל אימוץ ילדים אפשר רק לחלום, אבל למות - אפשר. כמו כל פולניה טובה, אנחנו קודם כל דואגים למוות, כי לנוח נוכל רק בקבר, ויפה שעה אחת קודם. אבל אין מה לזלזל בגודל ההישג, שהרי מעכשיו נוכל לנוח על משכבנו בשלום, בידיעה שאהובינו יקבלו את כל רכושנו עלי אדמות. כולל דו"חות החנייה, החובות לבזק ולחברת החשמל.
פתאום התחוור לי שאין לי למי להוריש את כל הרכוש שצברתי בימי חיי העליזים, הקצרים והבזבזניים משהו. חבריי היקרים ישמחו בוודאי לקבל את רכושי היקר מפז, ובעיקר את אוסף סרטי הפורנו, רהיטי איקאה, או האוטו המקרטע שלי, שמתניע רק בימים זוגיים, לחים וחמימים. אבל אם כבר להוריש, אז למישהו אחד ומיוחד. וכזה אין כרגע, מה שהופך את כל הדיל הזה, של מוות תמורת זכויות, ללא כדאי בעליל בשלב הזה של חיי.
אבל כאן מתחילה הבעיה הראשונה. אותי גידלו על האידיאולוגיה שאומרת, מה שהמדינה נותנת, תיקח. כך שפתאום אני מוצא את עצמי במצב מאוד לא נעים: מצד אחד נורא בא לי לממש את החוק הזה, שעתיד להפוך את החברה הישראלית למשהו קצת יותר נורמלי וליברלי. ומצד שני, גם נורא בא לי להמשיך לחיות, למרות שהמחשבה שישבו עלי שבעה מסקרנת אותי מאוד.
מהפך בדרך:
הומואים יוכלו לרשת את בני זוגם
טל רוזנר
שינויים מרחיקי לכת בנהלי הירושה: תזכיר חוק חדש קובע כי כעת יוכלו גם בני זוג מאותו המין לרשת את בני זוגם. מנכ"לית ארגון משפחה חדשה, עו"ד אירית רוזנבלום, אמרה בתגובה להמלצות כי "תזכיר הירושה הכולל את זכותם של זוגות חד מיניים לרשת את בני זוגם היא זכות מתבקשת לאור קיומם של 18 אלף בני זוג מאותו מין החיים יחד בישראל. זאת צריכה להיות יריית הפתיחה להשוואת זכויות הממון בין זוגות חד מיניים".
ומי יקבל את יוסי וג'אגר?
בעיה נוספת היא שאלת האפוטרופוסות על יוסי וג'אגר, זוג דגיגי הנוי שגדלים בשלווה בביתי כבר שנים. דגיגיי היקרים, שארית הפליטה שכל חבריהם הלכו בדרך כל דג, מקיימים מערכת יחסים הומוסקסואלית למופת בסלון הבית ומספקים לי שעות רבות של בהייה מרגיעה ונעימה. אומרים שהדג הוא ידידו הטוב של הסובל מאלרגיות לפרווה, ואני עדות חיה (לפחות כרגע) לעניין הזה. עד שלא יובטח לי מפורשות שהשניים לא יהפכו לגעפילטע פיש בשנייה שאני אסתלק מהעולם הזה, אני לא מוכן למות.
ובכלל, אנשים עושים מהמוות הרבה יותר מדי עניין. כשסבא שלי נפטר, הרגשתי את החרב המתהפכת בתוך הבטן שלי. ים של דמעות זלג משתי עיניי, ואילו הייתי אוסף אותן הייתי יכול לתרום למפלס הכנרת הנמוך של אותם ימים. אבל בתוך האובדן הזה הייתה גם נקודה אחת של אור, בידיעה שכאן בא הקץ לשנים של מאבק במחלה קשה וארורה, שנים של שכחה ובלבול, צלילות שמגיעה פתאום ובה הוא מבין לאיזו סיטואציה נוראה הוא נקלע. בדמעות עקבנו אחרי סבא שלי, איש מבריק ומשכיל, שוכח איך קוראים לו, לא מזהה אותנו והולך לאיבוד בביתו בו הוא חי מאז הגיע לישראל, כבר 50 ומשהו שנים. החיים עבורו נראו כמשהו בלתי-נסבל, ובמוות הייתה נחמה. היה שקט.
הגבול בין חיים למוות הרבה יותר דק מכפי שאנחנו יכולים להבין
בצבא נפצעתי וביליתי בבית החולים הרבה יותר מדי חודשים. שנה של טיפולים, כאבים והצקות לאחים החתיכים לימדה אותי את מה שסבא שלי כבר הדגים בעבר: הגבול בין חיים למוות הרבה יותר דק מכפי שאנחנו יכולים להבין ולתפוס עד לרגע שבו עמדנו על הקצה, התבוננו למטה לתהום והחלטנו אם להישאר במקום או ליפול לתוכה. אתה יכול לחיות ולהיות מת, ואתה יכול למות ולהמשיך לחיות. הדיכוטומיה הזו, שמונצחת בתוכנו, פשוט לא עובדת. אני עשיתי את הבחירה שלי, שם בבית חולים "שערי צדק" - החלטתי לחיות, גם כשאני חי, וגם כשאמות. ולכן על הקבר שלי יהיה כתוב: "כאן נקבר טל איתן, אבל לא תצליחו להיפטר ממנו כל כך מהר". ובמודעת האבל: "טל מת, למכירה מאזדה 323F, יד ראשונה מהומוסקסואל".
החיים הם כמו טיול מחוף לחוף: אנחנו מגיעים אליו בלי שקל על התחת, מצוידים בתיק קטן וקרוע, שמכיל רק חלק מהדברים שאנחנו צריכים ולא מסוגל להכיל הכל. הראש עמוס בחלומות ושאיפות על המקומות אליהם נגיע, ואנו אוספים בזה אחר זה זכרונות גדולים ממקומות קטנים, וזכרונות קטנים ומאכזבים ממקומות גדולים עליהם חלמנו. אנחנו נוסעים בטרמפים, חלקם קצרים ומרגשים, אחרים ארוכים ומשעממים, ואולי נהיה בני מזל ונמצא את ההוא, הפרטי שלנו, שיישב לידנו מקדימה, יחזיק לנו את היד ויעזור לנו להעביר הילוכים כשצריך.
אז אם לסכם את אירועי יום האתמול, אפשר להגיד שהחדשות הטובות הן שאפשר סופסוף למות בשקט. רק צריך עכשיו למצוא את אותו אחד שיחזיק אותנו ערים בדרך, שלא יירדם, שיספור כוכבים מתחת לשמיכה, שישיר לנו עם הרדיו שיר אהבה, והכי חשוב, יעזור לנו להחזיק את התיק הבלוי הזה ולהעמיס עליו עוד ועוד זכרונות בדרך למקום ההוא, שכולם מדברים עליו אבל אף אחד לא יודע מה קורה בו באמת. המקום הנפלא ההוא, שם הכל נגמר ושם הכל מתחיל, בו הכל מובן וברור, ואין יותר שאלות או תהיות, אין בו כאבים ואין בו צער. המקום הזה, שקיים בכל אחד מאיתנו, ומתמלא לאט לאט באנשים יקרים שאינם עוד, זכרונות מצחיקים ורגעים אבודים, כמו תיבת הקסמים שלא חסר בה אף פעם מקום ויש בה כל כך הרבה אהבה, וחמלה, וחיוכים.
פורסם לראשונה 08/05/2006 07:48
לפנייה לכתב/ת 
שאלת אפוטרופסות על דגיגיי היקרים
צילום: ויז'ואלפוטוס
מומלצים
