הרב סדן על הפינוי הבא: לא ללכת נגד הרוב בכוח

"הנני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב, אלא מפני שכבר אין בי כח להידום" - כך פותח ראש מכינת עלי, הרב אלי סדן, את האיגרת לנוער שבה הוא יוצא באומץ נגד חוגי הימין הקיצוני. האיגרת הופצה בשבת האחרונה בבתי הכנסת ברחבי הארץ, ובנפרד מכך בדיוור ישיר לאלפי בוגרי המכינה ברחבי הארץ.

"ברור לי כשמש בצהריים, שמיעוט קטן בעם ישראל אינו יכול ואף אינו רשאי ללכת בכוח נגד הרוב", כותב הרב בניגוד גמור לעמדה הקולנית הנשמעת לאחרונה בציבור הדתי. "המחשבה כאילו נוכל לעצור את החלטות הרוב בכוח היא ילדותית, אך יותר מזה - העצה להיאבק בכוח היא עצה של שנאת חינם. כי אחרי מלחמת אחים (שלא תהיה!) – לא יישאר כלום: לא יהודה ושומרון, לא שפלת החוף ולא ירושלים – הכל ייחרב".

הרב אלי סדן, ראש מכינת "בני דוד" בעלי, נחשב כ"אבי המכינות הקדם צבאיות". לפני כ-19 שנה הקים את המכינה הקדם-צבאית הראשונה ומאז חינך אלפי תלמידים, שנחשבים כחוד החנית של הפיקוד הזוטר בצה"ל. מזה שנים שהרב אלי סדן מסרב להתראיין בכלי התקשורת, "במטרה ללבן את המחלוקות בתוך הציונות הדתית". 

"נשכתי שפתיי ושתקתי"

את האיגרת ששיגר פתח ראש מכינת עלי במתקפה חריפה על התומכים בהתנגדות אלימה לפינוי, כשהוא מגנה את התנהגותם כלפי בני הציבור הדתי שהיו מעורבים בהתנתקות: "קרוב לשנה שאני משתדל ללכת על פי עצתו של החכם מכל אדם, ולכן כשהחלו לכנות את אנשי מועצת יש"ע – הצדיקים שעמלים שנים רבות במסירות נפש מופלאה להרחיב גבולות ההתיישבות - כשהחלו לכנותם 'מועצת רשע' או 'מועצת פשע', מפני שלא הסכימו לנקוט בדרך של אלימות, נשכתי שפתיי ושתקתי.

"כשהחלו להשתלח בבוגרי המכינות, אלה אשר נכנסים לילה אחר לילה – במסירות נפש ממש – לקסבות למיניהם כדי

 לתפוס מחבלים; אלה שרבים מהם, כאשר הם זוכים לצאת שבת הביתה – מברכים בעלותם לתורה ברכת הגומל מפני 'אירועים מעניינים' שהשתתפו בהם בשבוע האחרון; כשכינו אותם 'בעלי פרופיל צבאי גבוה אך בעלי פרופיל מוסרי נמוך', ככה פשוט, חד וחלק, רתחתי בלבי – ושתקתי. 

"כך גם נהגתי כשהתחילו להגיע אליי עדויות על אנשים שאינם מוכנים להעלות על רכבם חיילים המסכנים חייהם למען עם ישראל – כיוון שהם שייכים ל'צבא הגירוש'. וכשראיתי קצין בכיר שנאלץ להתפלל בביתו כי מתפללי בית הכנסת הבהירו לו שעדיף שלא יבוא להתפלל במניין, שאלתי עצמי מה היה לנו? האם הפכנו לכת נרגנת, נוקמת ונוטרת? – אך שתקתי.

"כשכינו את 'הרבנים הממלכתיים' – 'הרבנים קרח, דתן ואבירם', והסבירו במאמר ארוך שבוודאי היו פוסקים הם למיילדות העבריות לרצוח את התינוקות, כי זוהי גזירת מלכות. שאלתי את עצמי האם אמנם אין גבול לחוצפה, אך שתקתי. כשראיתי איך מבזים את הרב שלמה אבינר שליט"א ומפיצים עליו שקרים ועלילות שפלות – התפוצצתי, אבל הרב אבינר שליט"א דרש ממני להתאפק ולשתוק – ונאלצתי לציית להוראתו. נשכתי שפתיי ושיננתי לעצמי 'וארך אפים ישקיט ריב'".

"אבל", פונה הרב לבני הנוער באיגרת, "כשראיתי שמסבירים לכם שהשוטרים והחיילים שהיו בעמונה הם ערב רב, ומצווה לשנוא אתם כיוון שאינם עוד בגדר אחים כי אם בגדר 'מוסרים', ושלא צריך להיבהל מהמושג 'מלחמת אחים', שהרי הרב קוק לימד אותנו ש"על יהודה ושומרון תהיה מלחמה", ועל כן צריך לעצור את אולמרט "בכל דרך"... ויחד עם זה החלו לכתוב מאמרים על כך 'שלעת הזאת' לא נוכל להתגייס לצבא; מה לנו ולצבא כזה? - לכן החלטתי שאני מוכרח לכתוב לכם איגרת, ולזעוק זעקה גדולה ומרה כנגד הניסיון לזרוע בתוכנו פירוד ושנאה, ולקרוא לשוב לשני האל"פים עליהם חונכנו: אמונה ואהבה".

"זוהי המדינה שלנו – אין לנו מדינה אחרת"

הרב סדן יוצא נגד הביקורת על הלוחמים הדתיים ומגלה כי בתקופת הפינוי, חיילים רבים התייעצו עם רבניהם: "מאשימים את החיילים בכך שהם 'כפופי קומה' מפני שבזמן הגירוש הם התכופפו ולא שמעו בקול רבותיהם - זה שקר גס. תבדקו אחד אחד ותראו שכמעט כולם התייעצו כל הזמן עם ראשי הישיבות שלהם. תבדקו את חשבון הפלאפון שלהם בתקופת הגירוש ותראו שהוא 'התפוצץ' מרוב שיחות ארוכות בימים ובלילות עם רבותיהם – והם הדריכו אותם בכל אשר עשו".

באיגרת הרב סדן לא מתנער מהכאב של ההתנתקות: "כולנו כואבים ומיוסרים על החורבן ועל ההרס, על גירוש יהודים מביתם, על מסירת שטחי ארץ ישראל לגרועים שבשונאינו כפרס לטרור וחיזוק רצונם להמשיך בהרג ובמלחמה – זה מובן.  וזה שלכאב ולייסורים מצטרפות גם תחושות של זעם וכעס – גם זה מובן. 

"אנו מרגישים שבגדו בנו, המדינה היא זו ששלחה את מתיישבי גוש קטיף למשימתם, וכן למרות ששרון עלה לשלטון על בסיס מצע שהתנגד להתנתקות חד צדדית הוא בא ורמס כל סדר ציבורי וכל מוסר שלטוני והחריב את הגוש. ואולי מעל לכל, בשל תחושת הבדידות - שפתאום נוכחנו לראות כיצד התקשורת הצליחה במשך שנים לזרוע ניכור ושנאה. ראינו איך עם ישראל יוצא במאות אלפים לטייל בחו"ל וממש לא מעניין אותו מה מתרחש בגוש קטיף".

אך בעיני סדן "השאלה החשובה ביותר היא – מה הלאה?" - על זה ניטש הוויכוח עכשיו טוען הרב. "האם נתפלש בבוץ של חיפוש אשמים, טיפוח רגשי מרירות, זריעת פירוד ושנאה ביננו לבין עצמנו, ונפנה את כל רגשות הזעם כדי לגבש כוחות למאבק כוחני נגד 'ממשלת הרשע'. האם נתייאש מהעם ומהמדינה ונפנה לדרך האחרונה שכביכול נותרה בידינו – הדרך הכוחנית? או – שנדע לשאוב מעומק אמונתנו כוחות חיים להתחדש ולהמשיך בדרכנו: דרך האמונה והאהבה, דרך הבניין והנתינה, דרך הארת ניצוצי האור גם כשהחושך מרובה, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. זה העם שלנו – אין לנו עם אחר. זוהי המדינה שלנו – אין לנו מדינה אחרת. זהו הצבא היחיד ששומר עלינו". 

המשימה: לחזור לאהוב את הארץ

הרב סדן הוסיף: "יש שואלים: 'ואם יבואו שוב לגרשנו מאדמתנו, האם נקום ונלך כצאן לטבח יובל? אין לנו ברירה, צריך להילחם על ארץ ישראל!'. התשובה היא ברורה: אפילו נניח שבאופן מקומי נצליח לעכב גירוש זה או אחר על ידי הפעלת כוח, מה יקרה אחר כך? לאן זה יוביל?.

"האם יש למישהו ספק בכך שזה יוביל להפעלת כוח גדול יותר נגדנו וממילא כוח גדול יותר שלנו – וממילא, מלחמת אחים ממש, עם שפיכות דמים, תהיה בלתי נמנעת? נא לא לטעות, העצה להיאבק בכוח היא עצת היצר הרע של שנאת חינם. כי אחרי מלחמת אחים  – לא יישאר כלום: לא יהודה ושומרון, לא שפלת החוף ולא ירושלים – הכל ייחרב! הכל ייפול כפרי בשל לידי אויבינו העומדים סביבנו ומחככים ידיהם בהנאה בשעה שבה הם רואים אותנו נלחמים זה נגד זה".

לדבריו, "רק אם נתנהג כמו האם הרחמנייה ב"משפט שלמה", היודעת להבליג על צערה גם כשלוקחים מידיה את היקר לה מכל – נהיה ראויים לרשת את הארץ". 

על פי הרב סדן, "את האנרגיות שלנו איננו רוצים להשקיע בכעס, ובחיפוש אשמים. את האנרגיות שלנו אנו רוצים להשקיע בבניין, ביצירה, במשימות חלוציות, וגם בלימוד יסודות משנתנו, ללמוד ולהעמיק את התורה הגואלת; ובעיקר רוצים אנו ללמוד איך להתחבר יותר לעם ישראל, איך לעזור לו לפקוח את עיניו, ולחזור ולאהוב את תורתו ואת ארצו. אלו המשימות הגדולות, האמיתיות, הקוראות לנו היום".