האקס המיתולוגי של בוסי

מוסא הוא גיבור ספר הביכורים שלי, "הירח ירוק בוואדי". אפשר לומר ששלוש שנים חיינו יחדיו. במהלך הכתיבה הביא אותי לכדי צחוק ודמע, ליטף והכה, אהב וכעס, קרב ורחק, סחט אותי רגשית, ונסחט על ידי. אך בעיקר החזיר אותי לשכונה המקומטת שבה נולדתי, מקום שכל כך שנאתי בילדותי, התביישתי בו, בזתי לו, השתוקקתי לברוח ממנו. לזכותו יאמר שככל שהקשר בינינו התהדק, לימד אותי מוסא לסלוח לשכונה, למחול לה ולעצמי אחרי שנים רבות של כעס ובושה שסחבתי בגללה, או יותר נכון - בגלל תדמיתה.

נוסף לספרים, בילדות הייתי תולעת עיתונים. ליד מסעדתו של אבי המנוח, שהיתה ועודנה ממוקמת ברחוב אצ"ל, רחובה המרכזי של שכונת התקווה, היתה חנות עיתונים וטוטו. החנות ריכזה אליה אוהדי כדורגל רבים, שליהגו בעיקר על כאב הלב האין סופי שלהם נוכח מצבה העגום של קבוצת בני יהודה, שניהלה אז רומן עתיק עם תחתית הטבלה.

שנות השבעים של המאה הקודמת, העיתונים בשחור לבן, והחיים באפור שחור. בשכונה הקטנה, ובה שבעים ושתיים סמטאות, חיו אז 25,000 תושבים. לשם הפרופורציה, היום יישוב המאוכלס ב- 20,000 איש מקבל מעמד של עיר. מדי יום חזרתי מבית הספר, אכלתי משהו במסעדה של אבי ואחר כך שרפתי שעות באותה חנות. לפחות פעם בשבוע קפצה אלי השכונה דרך הכותרות, וכמעט תמיד בהקשרים שליליים. פשע, עוני, דלות, עליבות, ושאר מרעין בישין. קראתי את הדברים ולקחתי הכל באופן אישי, כאילו הצביעו עלי מתוך דפי העיתון ואמרו לי אתה, דודו, הוא-הוא הפושע, אתה הוא העני, אתה הדל והעלוב. וכאילו לא די בכך, דרך דפי העיתון אף למדתי, ואני רק בן שבע או שמונה, שאני משתייך לארץ ישראל השניה. מישהו שם למעלה חשב פעם מה הביטוי המתועב הזה עושה לנשמתו של ילד קטן? מישהו חשב כמה כעס, מרירות, תחושת תלישות, אי שייכות, זרות, יתמות, בלבול, שנאה עצמית ובעיות זהות יעטפו את אותו עולל הנחשף לביטוי הגוזר אותו במשיכת קולמוס מהקולקטיב, משליך אותו אל מעבר לגדר, בועט אותו מה"אנחנו", מגלה אותו לגזרת ה"הם"?

כמוני, גם מוסא קורא עיתונים באדיקות, ומנסה בכל כוחו לברוח מהתדמית הדבוקה לשכונתו. את היסוד האוטוביוגרפי הזה, ויסודות אוטוביוגרפיים נוספים, שתלתי בתוך עלילה בדיונית שבה גוללתי בשלושה חלקים את סיפור התבגרותו בשכונה הקטנטנה והצפופה עד מחנק. וכמוני, אף הוא מגשים בסוף הספר את חלומו ומצליח לשכנע את הוריו לצאת ממנה. הוא לרעננה ואני ליד אליהו, שכילד הצטיירה בעיני כגן עדן עלי אדמות, ואחריה למקום המרוחק ביותר משכונת התקווה, תדמיתית, פוליטית, סוציו אקונומית, ומה לא - הרצליה פיתוח, ירחם השם. אבל אחרי תקופה קצרה שם, הרגשתי שהמקום הזה לא בשבילי וחזרתי לשכונה, בין היתר כדי לכתוב את הרומן במקום שבו עלילתו מתרחשת.

את הטיוטה הראשונה של הירח סיימתי תוך פחות משנה. שלחתי את הטקסט לכמה מחבריי המלומדים, שטענו שהוא מוכן ושלם. הם המליצו לי לעניין את הוצאות הספרים. אך לא היה לי לב לעשות זאת, לא רציתי להיפרד ממנו, הרגשתי שאני יכול לשפר אותו, משכתי אתו עוד שנתיים. במהלכן שכתבתי אין ספור פעמים את הטקסט, וגיליתי דברים חדשים ומפתיעים על מוסא ועל שאר הדמויות ברומן. וגם כשעשיתי את הצעד ושלחתי אותו להוצאות, שחלקן הגדול דחו אותו (בסופו של דבר יצא הספר ב-"עם עובד/ספריה לעם" ), מצאתי את עצמי ממשיך לעבוד עליו, ממרק ומשפץ קטעים ממנו שניות לפני שירד לדפוס וקיבל את צורתו הסופית. אני חושב שלולא עורכת הספר, נילי מירסקי, שלחצה עלי להניח לו, הייתי ממשיך לעבוד עליו, לשנות ולפתח אותו עד עצם היום הזה. בדיעבד ברור לי שהייתי מאוהב בטקסט, היה קשה לי להיפרד מהבייבי שטיפחתי בשקידה רבה, וצדקה העורכת שלקחה אותו מידיי.

בקרוב ייצא לאור ספרי השלישי, "אמא מתגעגעת למילים". לפני כשנתיים, שנה לאחר צאתו של הרומן השני שלי "פרא אציל" (כתר), העברתי את הטקסט לעורך שמעון אדף, והוא אמר שהספר מוכן לעריכה ולירידה לדפוס. אך גם כאן סירבתי לעשות זאת, משכתי אתו עוד שנתיים, אם כי העבודה בשנתיים האלו לא היתה אינטנסיבית ואובססיבית כבשנתיים האחרונות של העבודה על "הירח ירוק בוואדי". התבגרתי ככותב, ובכלל, ונתתי לכל טיוטה לנוח חודשיים שלושה ברחם המחשב בטרם חזרתי לעבוד על הטיוטה הבאה.

ספר הביכורים שלי יצא לפני כשש שנים, אך ממוסא עדיין לא נפרדתי. בהרצאות שאני מקיים בבתי ספר ובספריות אני מדבר עליו ועל שאר גיבורי הרומן הרבה יותר מאשר על אלי, סימה היווניה ויום-טוב, גיבוריו של "פרא אציל". וזאת למרות שההערכה שלה זכה הספר השני, הן מקהל הקוראים והן מהממסד הספרותי, לא היתה פחותה מזו של ספר הביכורים ואפילו עלתה עליה. ככה זה, כנראה עם אהבה ראשונה, לא שוכחים אותה לעולם, ומוסא, מושאה, הפך לאקס המיתולוגי שלי.