מה קרה לאיש שהבעיר את ואדי סאליב?

בתולדות חייו של השד העדתי בישראל שמור מקום של כבוד למאורעות ואדי סאליב, אותן ספק הפגנות ספק התפרעויות פומביות, שהבעירו את רחובות חיפה והארץ כולה בשנת 1959.

עיון בארכיוני העיתונים מעלה כי לא מעט נכתב, נותח ופורשן על מאורעות אותם ימים: הממסד האטום, המניעים הפוליטיים שהיו או לא היו, הקיפוח שהוליד את הזעם והזעם שהוליד את שריפת המכוניות וניתוץ החלונות, וגם לנו, נודה, אין הרבה לחדש בעניין זה. אך מבין עשרות המאמרים, הכתבות ואלפי המילים נשכח ונעלם גורלו של אדם אחד, אותו אדם הביא למעשה את תושבי הוואדי לעלות בהמוניהם ולהבעיר את מרכז העיר חיפה. האדם הזה הוא עקיבא יעקב אלקדיף.

חמישה כדורי אקדח

ב-9 ביולי 1959 מסיים עקיבא אלקדיף, תושב שכונת ואדי סאליב, עוד יום עבודת סבלות מייגע בשוק הסיטונאי. באותו יום, כמו בימים רבים לפני כן, הוא יוצא אל בית הקפה השכונתי "רוזוליו", על מנת לרכך את קשיי הקיום האנושי עם מעט (או הרבה) אלכוהול. כמו בימים רבים אחרים, הוא מסיים את הערב שיכור ומתחיל להתפרע מעט, כדרכם של שיכורים.

אירועים ממין זה כאמור קרו לא פעם, ותושבי השכונה, אשר מורגלים בהתקפי השכרות של אלקדיף, מתייחסים אליו בשוויון הנפש והסלחנות שמקדישים הבריות לאלה שחייהם אינם קלים. אולם הלילה אינו כשאר הלילות, ולאחר מספר ניסיונות כושלים לריסונו של השיכור המשתולל, מזמין בעל בית הקפה את משטרת ישראל לבוא ולעשות סדר.

לגבי אשר אירע לאחר מכן הועלו במהלך השנים גרסאות שונות ומשונות, אולם לגבי עובדה אחת אין ויכוח - זמן קצר לאחר מכן התמוטט אלקדיף על אבני המדרכה מדמם, גופו משותק ומנוקב בכדורי המשטרה.

מה הביא את השוטרים ללחוץ על ההדק? איזה איום ראו בשיכור המקומי? העדויות כאמור סותרות וחלוקות בדעתן. על פי אחת מהן, שבר אלקדיף בקבוק ועם אחד משבריו החל לתקוף את השוטרים שביקשו לרסנו. על פי גרסה אחרת, היה הירי תולדת הראייה הממסדית והסטריאוטיפית של העולים ממרוקו כאנשים אלימים חמי מזג, אשר דמם אינו יקר במיוחד. על פי גרסה שלישית, התכוון השוטר לירות על מנת להרתיע ורק בשוגג פגע באדם העומד מולו.

כך או כך, גופו המדמם של השיכור השכונתי מסעיר את הרוחות בוואדי. במהלך הלילה עובר סיפור הירי מפה לאוזן, גל שמועות (בדיוניות) על מותו של אלקדיף עובר בין הבתים והדם גועש בעורקים. ביום למחרת קמה מדינת ישראל אל עולם חדש ומופלא בו עומדים משני עברי המתרס אשכנזים מול מזרחיים, עניים מול עשירים ומקופחים מול מקפחים. ולו כדי להמחיש את הסדר החדש עולים תושבי ואדי סאליב אל מרכז העיר חיפה ופורקים את זעמם על סממני הבורגנות האשכנזית: חנויות, סניף בנק, מכוניות ומועדוני מפא"י.

מספר שבועות לאחר מכן הסערה העדתית שוככת: השוטר היורה נמצא חף מאשמה, כמה ממנהיגי השכונה נשפטים ונאסרים למספר חודשים, כמה פעילים אחרים מקבלים בעיטה פוליטית כלפי מעלה, אולם עבור רוב תושבי הוואדי חוזרים החיים למסלולם. ועקיבא אלקדיף המת-החי, מה עלה בגורלו?

מונולוג על בדידות

שנה לאחר מאורעות ואדי סאליב יוצא כתב "ידיעות אחרונות" למסע בעקבות גורלו הנעלם של גיבור הפרשה. ערב יום העצמאות 1960 הוא מוצא את אלקדיף שוכב משותק ומבודד בביתן לחולים חשוכי מרפא, בבית החולים "אסף הרופא" אליו נשלח בספטמבר 1959. משיחה שמנהל הכתב עם צוות בית החולים עולה כי במותו הבדיוני היה אלקדיף שווה לעולם יותר מאשר בחייו. מאז הגיע לבית החולים לא הגיע לאיש לבקרו, לא שכניו ומנהיגי המרד השכונתי אשר על רקע "מותו" יצאו לרחובות, ולא נציגי הממסד והמשטרה, אשר חמשת כדוריהם קטעו את מסלול חייו.

כותרת עיתון "ידיעות אחרונות" מבשרת על מהומות ואדי סאליב.

מצב רוחו של הירוי גובל ביאוש קיומי, הוא מדליק סיגריה בסיגריה ומאחוריו לפחות נסיון התאבדות אחד. אל מול שאלות הכתב הוא מעניק מונולוג טרגי על החיים בצל השיתוק והבדידות: "למה לא הרג אותי השוטר? למה לא הרג אותי והשאיר אותי במצב כזה שאני לא חי ולא מת. מת לפחות יכולתי לישון. ואני, אני לא ישנתי מאז שנפצעתי. איני מסוגל לישון בלילות".

קרובי משפחה אין לאלקדיף, חבריו וידידותיו זנחו אותו ברגעיו הקשים, ובמיטתו נותרות לו רק כמה תמונות המעידות על היותו בעבר אדם מן היישוב. בקולו העייף הוא מעיד על בדידותו החברתית: "כאשר אתה נופל לצרה, עוזבים אותך אלה שהיו ידידיך בימים הטובים ונמלטים לנפשם".

בשיחה עם הרופא המטפל מגלה הכתב כי שהותו של אלקדיף בבית החולים אינה נובעת ממניעים רפואיים: "מבחינה רפואית אין לנו עוד מה לעשות עם אלקדיף", כך אומר לו הרופא, "הוא יישאר משותק לכל ימי חייו, ואת אשר יכולנו ללמדו, לימדנו, אלא שאין לנו לאן לשלוח אותו ולא נזרוק אותו לרחוב".

אין תשובות, רק שאלות

בחודשים לפני כן פנה בית החולים לראש עיריית חיפה וידיד הפועלים אבא חושי, וזה אכן הבטיח לשלוח עובדת סוציאלית אשר תמצא פתרון למצב העגום, אולם החודשים עברו והעובדת הסוציאלית אינה מגיעה, "אולי משום שיותר כדאי להשקיע כספים ב'יום הפרח' הנותן הזדמנות לתצלומים רבים כל כך", מעיר בסרקזם אחד הרופאים.

מונע מתחושת רדיפת צדק פונה הכתב למשטרת ישראל (אשר תרמה בעבר כיסא גלגלים לפצוע הירי). אל הפנייה מגיב דובר המשטרה בלשון הבאה: "מילאנו את תפקידנו בהתפרעות ואם גם מצטערים אנו על סבלו של האיש, אין מקום לתבוע מאיתנו פיצויים".

המסע בעקבות גורלו של גיבור פרשת ואדי סאליב מתקרב על קיצו, ותחושת הייאוש אוחזת גם בעיתונאי המבקר. רגע לפני שהוא מותיר את אלקדיף להתפוגג אל השכחה, הוא מסייים בהרהור: "שאלה אחרת היא אם אין למשטרת ישראל גם חובה מוסרית כלפי האיש שאמללה לכל ימי חייו? ואם אין חובה מוסרית גם לאלה שיצאו להפגין ולידות אבנים ושמו של אלקדיף על שפתיהם?".

היתה הזו הפעם האחרונה בה עסק העיתון בגורלו של אלקדיף.

יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il   

בשבוע שעבר

החטופים מיגור - מי חטף את פפנק ופרוינד?