אמא לא אוהבת אותו דבר
"אפשר לאהוב את כולם אותו דבר"? מלי גרין מתחבטת בשאלה, ומגלה בסודי סודות שלא. על הנטייה של הלב שלנו להימתח קצת יותר בשביל אחד, ועל הרגש 'שמתפלק' אצל אחר. "ברור שאני אוהבת את כולם. אך האם הם מרגישים נאהבים"?
חברתי תהילה, בסוף החודש התשיעי להריונה הראשון, שולחת בי מבט תמה. אני שרועה על הספה, רות על הידיים, מימי לצידי, דודו נשען עלי מהצד השני. "אפשר לאהוב את כולם?" היא שואלת, מביטה בי כשאני מוקפת בכולם. כנראה שהלב שלנו, לב של אמא, פשוט מתרחב, נמתח לו אוטומטית עם כל ילד שמצטרף לשושלת. "ברור שכן", אני עונה. עוד לפני שהמילים יוצאות לי מהפה, אני מבינה שזאת התשובה הכי צולעת שנתתי אי פעם. מה בדיוק ברור פה?
אפליות קטנות, או מתי הלב נמתח נגיעה של כאב על בסיס אשמה מעוררת את האמת שטמונה עמוק עמוק בפנים. כן, אני אוהבת את כולם, הלב נמתח לו כאילו אוטומטית עם כל ילד שמצטרף, אנחנו אוהבות את כולם, זה נכון, אבל הרגש "מתפלק" לנו אצל ילדים מסוימים. זה קורה בתאונות קטנות, כאילו מקריות.
"זהו, אין יותר קרטיבים להיום!" אני מודיעה חגיגית. אז למה כשדודו שולח אלי זוג עיניים מתחננות, אני נמסה יותר מהר מהקרטיב? אותו קרטיב שסירבתי לתת לשימי רק לפני חמש דקות? אותו קרטיב מסורב מוצא את עצמו מתחבא בכיס של דודו. "רוץ תתחבא שאף אחד לא יראה".
למה כשמימי בת השנתיים רוצה להישאר על הידיים "רק עוד קצת", היא נשארת. בעוד שאת אחותה הבוגרת, כיום בת ארבע, כל כך מיהרתי לחנך לעצמאות? אנחנו האמהות יכולות לדבר בגאווה על איך אנו אוהבות את כולם אותו הדבר, אבל על הדבר הטבעי ביותר, על הנטיה של הלב שלנו "להמתח" קצת יותר בשביל ילד אחד, ולא אחר, על הנטיה הזו אנחנו מעדיפות שלא להרבות במילים. אולי אנחנו מרגישות בחוש שזאת בושה להודות בכך? אולי אפילו בפני עצמנו אנחנו מתביישות להתעמת עם הרגשות האלה. הם הרי כל-כך לא פוליטקלי קורקט.
אחת מארבעה עשר
כאן המקום לספר כי אני בת בכורה במשפחה של 14 אחים ואחיות (כן, כן, כולם מאותה האמא). אני יכולה להעיד שתמיד, בתוך כל ההמולה בה גדלתי, היתה לי הפינה שלי, בה הרגשתי בת יחידה. הזיכרונות עולים בי, פיסות פיסות של חלקי זכרונות מתחברים לפאזל שלם. כמו הפעם בה קניתי מעיל ויומיים אחרי שקניתי אותו התחרטתי, ואמא מהרה לקנות לי מעיל חדש, העיקר שאהיה שמחה.
כמו כל שנה, בעונת האפרסמונים. אבא, בקניה השבועית, זוכר לארוז למלי שלו שקית מלאה אפרסמונים, רק בשבילה. או הזיכרון מגיל 17. אני עדיין מפחדת ללכת לרופא שיניים, ואבא אוסף אותי מהלימודים ולוקח אותי לרופא, ונשאר איתי עד סוף הטיפול.
גם היום, שנים לאחר שנישאתי, הטלפון מצלצל בקביעות פעם ביום, והם שם, ההורים, מאחורי הקו, רוצים לשמוע מה קורה, ואיך העבודה, הבית והילדים. ואם צריך משהו. ואמא שלי, שעובדת במשרה מלאה, תרוץ לאחר יום עבודה להביא לי את הפקס שאני זקוקה לו, אני רק צריכה לבקש, והם שם תמיד - בשבילי.
הבת המיוחדת של אבא
את התשובה לכך קיבלתי לפני כשלושה חודשים, בחול המועד פסח. כל אחיותי הנשואות הגיעו יחד לבקר את ההורים, מעין מפגש משפחתי שכזה. ישבנו סביב השולחן, שבע אחיות נשואות, הילדים התרוצצו בחצר. כשאבא התקרב אל השולחן ופנה אלי: "מלי, ביררתי לך על הארגון שרצית לכתוב עליו, יש לי את כל המידע, הכנתי לך הכל בתיקיה מסודרת".
"אז מה? רתמת את אבא לעבודה שלך?" מגחכת אחותי יונה, ושלושה קולות נשיים צוחקים איתה בהסכמה. שתקתי רגע, מתוך מבוכה, ואז דיברתי: "לא נעים לי," פניתי לאחיותי, חשתי מעין צורך להתנצל על כך שהטרחתי את אבא בשבילי. אבל מה שבאמת רציתי להגיד היה: "סליחה שאבא אוהב אותי יותר מאשר אתכן", אבל שלטתי בעצמי ואמרתי רק: "אולי בגלל שאני הבכורה, אבא קשור אלי במיוחד".
אחותי קטעה אותי בלהט: "תראו, כל השנים ידעתי שאבא אוהב אותי במיוחד, אבל לא רציתי שתדעו ואז תיווצר קנאה.
"קנאה?" נזעקה אחות נוספת, "אני פחדתי שאתן תקנאו כשתגלו שלאבא יש יחס מיוחד אלי, ידוע שאהבה לבת זקונים היא אהבה מיוחדת במינה".
שבעה פרצופים תמהים בוהים זה בזה בשעשוע גדול, ופתאום, ללא התרעה, פרצנו בצחוק גדול. מתברר שכל אחת מאיתנו נצרה בליבה את הסוד הגדול, כל אחת היתה בטוחה במשך שנים שהיא הילדה של אבא. ואז בשקט שאחרי הצחוק הגדול, חשבתי שכן, אפשר לאהוב את כולם בצורה מיוחדת. וגם אם הלב של אבא "נמתח" לכיוון של אחת מאיתנו, הבנות, אנחנו לעולם לא נדע מי הנבחרת, וכך בדיוק זה צריך להיות.
ולמרות הכל, השאלה של תהילה עדיין מציקה לי. אני הופכת בה שוב ושוב. האם אני מצליחה לתת לילדיי את התחושה שהם מיוחדים עבורי? היום שלי כאם מלא בפרטים קטנים, שרק אימהות זוכרות: שבני אוהב רק גזר, וששימי חייב לקחת בקבוק שתיה קרה כל יום לבית הספר כי הוא נגעל מהברזיה שם, ולשירה יש אוסף של מדבקות ואם אני נתקלת במדבקות שאין לה, אני מיד קונה לה, ודודו חובב טבע, ופעם בחודש אנחנו מתיישבים לערוך יחד ניסוי מרתק. ברור שאני אוהבת את כולם. אך האם הם מרגישים נאהבים?
לפעמים אני חושבת שלכל אחד מהם יש לי סיבה שונה לאהבה. או אולי אני פשוט אוהבת כל אחד ואחד מהם בצורה שונה. יש בי אהבה מיוחדת לילד שהפך אותי לאם, ולאחיו - בעל חוש ההומור השנון, ואת הילד ההוא, בזכות העיניים והמבט המיוחד, ואת אחותו שיודעת לפרוט לי על מיתרי הלב, ואח נוסף שזקוק לכל כך הרבה אהבה והשקעה כדי להגיע למה שאצל האחרים נובע מאליו.
אין שום אפשרות להשוות ביניהם, כפי שכל אמא יודעת. את אוהבת כל אחד מילדייך בשל התכונות המיוחדות לו, אבל גם מאותן הסיבות הידועות: שהם ילדייך, ואת אימם, וזו האהבה הבסיסית והפשוטה ביותר בעולם.
מלי גרין, בת 32, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
לטורים הקודמים:
