טרק בהר הגבוה של קורסיקה
"טרקינג באירופה זו עדיין האפשרות הזולה, והכמעט יחידה, שנותרה לנו הישראלים, לטייל בארץ היורו המזנק". עזרא כהן ישר מוצא רק סיבות טובות לצאת ל-20GR, אחד מהמסלולים הקשים ביותר באירופה
"האי בעל עין הגרניט", כך קראו משוררים צרפתיים לאי הירוק הנמצא כ-150 קילומטר דרומית לצרפת. האי קורסיקה מבורך בחופים מפורצים ויפים, כפרים ציוריים, ובשרשרת הרים גבוהה המהווה מעיין עמוד שדרה לאי שגודלו כמחצית מגודלה של מדינת ישראל.
ביום קיץ חם יצאתי לטרק בן תשעה ימים בשביל הנחשב כאחד הטרקים
הקשים ביותר באירופה, ה-20GR. השביל מתפתל לאורך כ-200 ק"מ, בין קווי הרכס הגבוהים של ההרים Rotondo, d'Oro ו-Cintu, עולה ויורד פסגות ועמקים, הרחק מכל ישוב, בלב ארץ הספר. ארץ קשוחה שהייתה ביתם של המורדים במלכות צרפת לאורך דורות רבים.
משא ומתן
הוא עמד בפס הראשון, אלף מטר מעל המישורים החמים של Calenzana וקילל בלי בושה. הוא פתח תרמיל ענקי והחל להוציא ממנו פריט אחר פריט. "ולמה בדיוק אני סוחב את זה?" הוא צעק על אשתו תוך שהוא שולף תיק כלי רחצה עמוס בשפופרות שמפו ומרככי שיער. "אתה הסכמת שאני אארוז", היא החזירה לו בקול מתגונן. ערמות האוכל והחפצים שנערמו לצד התרמיל הדגישו את מה שכל אחד מההולכים GR20 לומד בדרך הקשה - כל גרם מיותר שוקל כעופרת כשצריכים לסחוב על הגב את התרמיל בעליות ובירידות התלולות. השביל עולה ויורד בממוצע בכל יום מרחק אנכי המקביל לפחות להפרש הגובה מחופי תל אביב לפסגת הר הצופים בירושלים. האבנים הלא יציבות והירידות החלקות הופכות כל משא לעול אפילו לגב החסון ביותר.
ראינו אותם, את הבעל המסור ואשתו, מגיעים מותשים לבקתה ביום השני. היה מאוחר, בסביבות שמונה בערב. הבעל הצליח בקושי למשוך את עצמו מתחת לתרמיל הכבד. אשתו שלפה מהתרמיל בזריזות את תיק האיפור שלה והלכה לקנות לשניהם בירה קורסיקנית קרה. מאז לא ראינו אותם יותר. הם ירדו מן הסתם מההר דרך אחד העמקים הצרים והמשיכו את החופשה שלהם יחד עם עוד אלפי התיירות האחרות שסוחבות בלילה תיקי איפור קטנים, בברים של ערי החוף וכפרי הנופשונים
סיני עם מקלחת צמודה
6:00 בבוקר בעלייה התובענית, לפני שהחום הגדול יתחיל להקרין מתוך הגרניט האדומה, מתנגן לי בראש שוב ושוב השיר "בהיאחזות הנח"ל בסיני". מבט קצר לעבר הפסגות מזכיר לי למה. ההרים דומים כמו שתי טיפות מים לסנטה-קטרינה וסביבתה. אותו מסלע, אותם משטחי גרניט עצומים, אותם שברים וצורות נוף בלתי אפשריות. אני מחפש נואשות גמל שיסחב את ציודי הכבד, אבל רק עורבים שחורים עונים לי מהשמים הכחולים. מבט לעבר העמק מגלה צמחיה שונה. במקום עוזררים ועצי שיטה מצומקים - האי הזה מתהדר בעצי אורן ענקיים. אני תוהה בליבי כמה אנשים צריך כדי להקיף כל גזע ענק שכזה. בכל מקום שיש מעט אדמה פורחים מתוך הסדקים בסלע פרחים זעירים בצהוב ולבן.
בשעות הצהרים, כשאני כבר בירידה לעבר הבקתה הבאה, אני מאתר ערוץ זעיר לא רחוק מהשביל. בכל ערוץ יש זרימה של מים המוזנת מהפשרת שלגי החורף. אני מתרחק מהשביל, מוצא לי בריכה נסתרת, מתלבש בבגדי גן-העדן ונותן למים הקרים לשטוף את החום שנצבר בשרירים ואת הזיעה המלוחה שהתייבשה על העור. אני לוקח לי שעה מנוחה מהחום הכבד. "גן-עדן" כבר אמרתי?
מחזור יוני 06
אחר הצהרים מגיעים לבקתה. תנאי הלינה פרימיטיביים: דרגשי עץ ארוכים בשלוש קומות. חדר קטן שמצליח לדחוס בצפיפות 40 מטפסים. ישנים אחד ליד השני, הריח והנחירות מדלגים בקלילות בין המזרונים הצפופים, אבל כולם ישנים שינה עמוקה עטופת חלומות.
כמו בכל אחר צהרים מטפטפים מהשביל כל אותם אנשים שהולכים, כמוני, על השביל מצפון לדרום. באופן טבעי, נוצרות תוך כמה ימים ידידויות מעניינות על בקבוק בירה צוננת אחרי יום צעידה מפרך.
מרק ואלן הבריטים הכירו דרך הנשים שלהם, הם נשואים לבנות דודות מדרגה שלישית. "המשפחה של הנשים שלנו מונה כ-120 נפשות, וכולם מסתדרים מצוין", מסביר הצמד-חמד האנגלי את הקשר ביניהם. ועדיין, שניהם שמחו להשאיר את הנשים והילדים בבריטניה הקרה, ולצאת ולשכוח הכול בקורסיקה.
ברט האמריקאי כבר חצה את הרי האפלצים ברגל, שזה אומר ללכת בערך
3,000 ק"מ בחצי שנה. רואים את זה עליו, הוא מתארגן ראשון בבוקר, מגיע ראשון לתחנה הבאה, בוחר במיומנות את המקום הכי שטוח והכי מוצל כדי להקים את האוהל שלו, והולך להתקלח ולישון. עדיין הוא מספיק להתעורר בזמן כדי לקבל את פניהם של כל חבריו ולשתות עם כולם כוס בירה קרה.
דניאל הצרפתי כבר עשה את כל המסלול ארבע או חמש פעמים (לפחות), ומספר בשמחה (לכל מי שמוכן לשמוע) איך הוא נתקע בשלג עם רגל שבורה, אחרי שניסה לחצות את ההרים בחורף ודרכו אבדה. שלושה ימים לקח לו, לדבריו, לחלץ את עצמו ולהגיע לכפר במקום נמוך יותר. כולנו צחקנו כשהוא תאר (בפעם העשירית) איך האחיות בבית החולים כמעט התעלפו מהריח של הרגליים שלו, כשהוא הגיע אליהן אחרי שבוע בו לא חלץ את נעליו. בינינו אנחנו מכנים אותו "הלגיונר", אל אף כל הצלקות והנפיחויות שנשארו ברגל שמאל אחרי אותו עסק ביש, דניאל רץ בקצב את השביל, סוחב על גבו שני תרמילים, ועוצר (בקושי) רק כדי לפטפט עם עוברי אורח. לצערי, אני מגלה אחרי ארבעה ימים שהוא בעצם אף פעם לא שירת בצבא, לא בלגיון הזרים ולא ביחידה מובחרת אחרת.
ברונו הבלגי מטייל עם בתו הצעירה מייטי. לי היא נראית, במבט ראשון, כבת 15. אלא שמייטי כבר בת 20 והספיקה לטייל ברחבי העולם. שניהם הולכים לאט, שואבים את ההנאה שלהם מכל בריכת מים ופיסת צל לאורך הדרך. הם לא ממהרים לשום מקום ושמחים לאהוב את הרגע.
לפעמים אני עוצר לשיחה עם מטיילים שבאים מהכיוון השני. אחד מהם עבד לפרנסתו כמאבטח בחברה פרטית באפגניסטן, הוא מספר לי על הארץ הקרועה הזאת ועל נסיעותיו במוניות חבוטות תוך שהוא מתחפש למקומי. מטיילת אחרת עבדה כמיילדת בבית חולים של המיסיון בנפאל, היא חולקת איתי סיפורים על טרקים מעניינים בהימלאיה ועל התרועעותה עם המחתרת המאואיסטית. זוג מבוגר שחוצה את דרכי מספר לי על היאכטה שלהם שעוגנת בטורקיה, הם מתעניינים כיצד להגיע לסיני ואלו מסלולים אפשר לעשות שם. לא פגשתי בכל הטיול נפש אחת משעממת.
תוכנית ההתנתקות
"איך זה שהטרק הזה נהיה כל כך פופולרי אצל הישראלים?" שואלת אותי
בעלת האכסניה ב-Asco. אחרי רגע אני מתעשת, ושואל אותה כמה ישראלים עברו אצלה השנה. "לפני חודשיים היו כאן חמישה. לפני שבועיים היה כאן עוד אחד, ואתה השביעי", היא מונה בגאווה. אני חושב בשקט שזה כנראה פחות מההספק של רבע שעה על הראונד-אנפורנה, ומסביר לה שטרקינג באירופה זו עדיין האפשרות הזולה והכמעט יחידה שנותרה לנו לטייל בארץ היורו המזנק. רק בטרק אפשר לישון ב- 5 עד 10 יורו ללילה, לאכול בעוד 15 יורו ולסכם בזאת את ההוצאות ליום טיול.
אני נפרד ממנה וממשיך לטפס לפסגות ההר הגבוה, בלי לחשוש מהחיזבאללה. גולש לקניונים מלאי ברכות מים, מדלג מעל ערמות אשפה וילדים צווחניים. אני נרדם בצהרים בצילו של עץ אורן ענק, מתנתק לאט מכל העולם. לא שומע חדשות. אני נזכר בכל המורדים שהתחבאו בארץ המחורצת הזאת במשך דורות, אלו שמרדו בשלטון צרפת, ואלו שבאו כדי לדכא אותם, אלו שיצאו מהפיכות, אלו שהלכו מן האי לבלי שוב והשאירו לנו רק את השקט של האבן הדוממת. אינשאללה, בקרוב אצלנו.
לפנייה לכתב/ת 
