האיש שחלם להיות רובין הוד

שמועה פסיכולוגית עתיקה גורסת כי המוח האנושי בנוי לחשיבה בתבניות בינאריות: טוב ורע, שחור ולבן, יפה ומכוער, ולצרכי הסיפור שלפנינו, שפוי ולא שפוי. למרבה הצער, המציאות נוטה להיות מורכבת מעט יותר. ומכאן עולה השאלה - האם אכן קיים קו חד וברור המפריד בין האנשים השפויים לאלה הלוקים בנפשם? או שמא לעתים די באירוע אחד, ביום אחד, בשעה אחת, בכדי לגרום לאדם שפוי לחלוטין לדלג מעל אותו קו דמיוני היישר אל ממלכת השיגעון? אולי, או לפחות כך נראה הדבר בסיפורו רב התהפוכות של פקיד הבנק גרשון פאר.

על השיטפון ופקיד הבנק

כדי להבין את העלילה שלפנינו עד תומה, נכון יהיה שנתחיל בתחילתה. ובכן, ראשית סיפורו של פקיד הבנק גרשון פאר אינה כרוכה דווקא בהגיגים בדבר מהות השפיות והשיגעון, אלא דווקא, תתפלאו לשמוע - במזג האוויר.

באמצע דצמבר 1951, כשלושה שבועות לפני שהגיע סיפורנו לשיאו, ירדו על אדמת ארץ ישראל גשמים עזים במיוחד. שלא במפתיע המדינה הצעירה לא היתה ערוכה להתמודד עם כמויות המים הענקיות ששצפו וקצפו ברחובות, ובהתאם סבלו תושביה מן התוצאות: כבישים רבים נותקו ואזורים נרחבים הוצפו בשטפונות בלתי פוסקים. בראש רשימת הסובלים מן ההצפות היו תושבי המעברות ושכונות העוני, בהן לא נחפרו נתיבי ניקוז הולמים. אחד מאותם אזורים היה שכונת מונטיפיורי בדרום מזרח ת"א. רבים מהבתים והרחובות הוצפו כליל, ומשפחות שלמות נלכדו בבתיהן מאוימות בידי המים הזורמים, בעוד כבאים על סירות (שהובאו לשם כך מנחל הירקון) עמלים על חילוצם המהיר.

בדרך פתח תקווה (דרך מנחם בגין של ימינו) המשקיפה על השכונה, נמצא ביתו של גיבור הסיפור גרשון פאר. מה בתמונות השטפונות בשכונת מונטיפיורי גרם לנפשו של פאר להתערער? האם קולם של הילדים הזועקים לעזרה או אולי מראה התושבים הנסים מבתיהם? תחקורים מאוחרים של בני משפחתו וחבריו אינם חושפים תשובות ברורות וייתכן כי תשובה כזו אף איננה בנמצא. מכל מקום, דבר בקורות חייו של פאר עד לאותה עת אינם מרמזים על השינוי שעתיד להתחולל בנפשו: נצר למשפחת ביל"ויים ותיקה, בן 33, נשוי ואב לשלושה ילדים. בימי מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי ובמלחמת העצמאות שירת כסמל במשרד צבאי. הוא שולט במספר רב של שפות ועל פי עדות אשתו מתעניין בפוליטיקה. את פרנסתו מצא במשך 14 השנים האחרונות כקופאי בבנק פויכטוונגר, והעובדים בבנק מתארים אותו כאדם מוכשר, טוב לב ומאופק, שאינו מרבה בדיבור. 

תחילה לא מעורר השינוי בהתנהגותו של גיבורנו דאגה יתרה. יום לאחר השטפונות הוא מארגן מגבית חירום במקום עבודתו, ואף תורם לשם כך רבע ממשכורתו. בימים שלאחר מכן מבחינים מנהליו של הפקיד השקט כי התנהגותו אינה כתמול שלשום ועל מנת להרגיע את עצביו הרופפים הוא נשלח, כמנהג התקופה, לבית הבראה בטבריה. החופשה אינה משקיטה את נפשו הסוערת של פאר ובסיומה, כאשר מגיעים בני משפחתו להחזירו לביתו, הוא קופץ מן המכונית ליד קיבוץ יגור ונעלם. רבקה רעייתו מודיעה מיד למשטרה וזו מצליחה לאתר את הבעל הסורר ביום שלמחרת, ולהשיבו חבול ומדמם לחיק משפחתו.

חצי שעה לאחר השיבה הביתה, נמלט פאר שוב ויוצא למסע הרפתקאות ברחובות ת"א. בתחנה הראשונה במסע הוא מגיע לדירה ברחוב אחד העם 102. בשיחה שמתפתחת בין הדייר המופתע למבקר הפתאומי מצהיר האחרון: "אני הולך לגמור עם בן גוריון. אני נגד השילומים ( הסכם השילומים, י.ר.) וירדתי למחתרת". בהמשך המסע יצהיר פאר שוב ושוב על השתייכותו לאותה מחתרת דמיונית, אולם בשלב זה הוא אינו מרחיב בעניין. כאשר נכנס בעל הדירה לשטוף את פניו באמבטיה מנצל "איש המחתרת" את היעדרו, חוטף פגיון שהיה תלוי על אחד הקירות ויוצא מהדירה. דקות אחר כך הוא מגיע לבניין ברחוב מזא"ה ומתדפק על הדלתות. מאחד הדיירים הוא מחלץ באיומי פגיון את המפתחות למכוניתו ומדירה אחרת הוא מחרים אקדח צעצוע מילד קטן.

חמוש בפגיון ואקדח הצעצוע נוסע פאר לדירותיהם של שלושה ממנהלי בנק פויכטוונגר, מהם הוא מוציא באיומים את מפתחות הבנק והכספת. במקביל מקבלת משטרת ישראל הודעה בדבר מסעו של הפקיד ההוזה, אולם כדרכה לעתים, מאחרת להגיב. כמה דקות לאחר שהשיג את המפתחות מגיע פאר לסניף בנק פויכטוונגר בת"א. השומר המוצב במקום מזהה אותו ומנסה לעכבו, אולם נסוג אל מול האיום באקדח, וצופה בו מרוקן את קופת הבנק משטרות ומניירות ערך בסכום של כ-150,000 לירות (לצורך הבנת גודל הסכום - דירה במרכז ת"א עלתה באותם ימים כ-7,000 לירות). 

רובין הוד של המעברות

בשעות שלאחר מכן יוצאים מאות שוטרים למרדף הזוי בעקבות השודד הנועז, אך נותרים תמיד מספר צעדים מאחוריו. לא הכל ידוע על מעשיו של פאר באותן שעות, אך לפחות חלק מן הזמן הוא מעביר במעברות באיזור השרון, שם הוא עובר עם שק הכסף השדוד בין הצריפים ומחלק שטרות של 5 לירות לתושבים המאושרים. דקות לאחר מכן מגיעים גם השוטרים ואוספים את השטרות (כ-10,000 לירות בסך הכל) בחזרה מידי התושבים, שהיו ככל הנראה באותו רגע מאושרים מעט פחות.

אי שם בסביבות נתניה מאבדת המשטרה את עקבותיו של פאר ופותחת במבצע חיפוש חסר תקדים. למרות המאמצים מתגלה פאר רק ביום שלמחרת. את שעות הבוקר העביר הנמלט במסע קניות במהלכו הגיע לחנות הבגדים "הדסה" ועורר את חשדה של בעלת החנות. זו דיווחה למשטרה על "המשוגע עם הסכין" ואף יצאה, באקט נועז של אומץ לב אזרחי, למרדף רגלי עצמאי ולבסוף איתרה את פאר בבית קפה מקומי והביאה למעצרו. 

והכסף? ברגע המעצר שק הכסף אינו נמצא ברשותו של פאר והשוטרים מנסים לחלץ ממנו בדרכים שונות את מקום הימצאו. אולם פאר מסרב להישבר ומוביל את שוביו בשורת מרדפי סרק באתרים שונים ומשונים. לבסוף מודים השוטרים בכישלון וגיבור הפרשה מובל למעצר בתחנת המשטרה בפתח תקווה.

זמן קצר לאחר המעצר, מתחיל לסעור בארץ גל שמועות על סכום כסף אגדי החבוי אי שם באיזור נתניה. השמועות גורמות למאות תושבים לצאת, לכאורה באקראי, לטיולי ערב ממושכים בניסיון למצוא את המטמון. "בהלת הזהב" שהתעוררה בקרב תושבי הסביבה מגבירה את הלחץ על משטרת ישראל להשיב את הסדר על כנו ואת סכום הכסף העצום לבעליו, לפני שיהיה מאוחר מדי. על הכף עומדת יוקרת המשטרה וההגנה על שלטון החוק. אולם בתחנת המשטרה בפתח תקווה נוחלים החוקרים אכזבה אחר אכזבה, וגם אחרי שעות חקירה רבות אינם מצליחים לחלץ את האמת מפיו של השודד העצור.

הקצין מאירי בהצגת חייו

בלית ברירה מחליט הקצין החוקר גרשון מאירי כי עליו לנקוט ביצירתיות לא שגרתית. ואם לא ניתן להוציא את פאר מעולם הזיות המחתרת הדמיונית אליו נכנס, על החוקרים להצטרף אליו לעולמו שלו. בשעות הערב הוא נכנס בלבוש אזרחי לתאו של פאר ומציג את עצמו כבר כוכבא, מפקד גבוה במחתרת הדמיונית שהמציא פאר במוחו הקודח. כישורי המשחק של הקצין מאירי מספיקים על מנת לרכוש את אמונו של איש המחתרת פאר, ובמהלך השעה שלאחר מכן הוא פורש בפניו את התוכנית שהגה להפיכה כללית במדינת ישראל. השניים מעבדים יחדיו את פרטיה המבצעיים של התוכנית ומחליטים לפתוח עוד באותו לילה בכיבוש העיר אילת ובהשתלטות על תחנת "קול ישראל". בתום הדיון ורגע לפני היציאה לפעולה מזכיר מאירי כי אין בידם את הכסף הדרוש לביצוע ההפיכה. למרבה המזל מודיע לו פאר כי יש בידו את הסכום הדרוש והשניים מתגנבים יחדיו מתא המעצר, עולים על ג'יפ שנשלח מטעם "המחתרת" ויוצאים למסע בעקבות האוצר האבוד.

תעלול החקירה המשטרתי כמעט ונכשל כאשר מבחין פאר במהלך הנסיעה כי ניידת משטרה עוקבת אחריהם. ברגע של אילתור עוצר הקצין מאירי באיומי אקדח את הניידת העוקבת ומצליח "לשכנע" את הקצין קנר, שנהג בה, להתגייס אף הוא למחתרת. השלישיה המוזרה ממשיכה במסע ולקראת חצות מגיעה לאיזור שומם בסמוך לנתניה, שם שולף פאר מתחת לגל אבנים את שק הכסף האבוד. שני הקצינים ממהרים לאחוז בשלל, אולם פאר מתרה בהם כי ברגע חגיגי זה יש לעצור ולפצוח בשירת ההמנון הלאומי. מסיבות השמורות איתם הם נעתרים לבקשה, ושרים במלוא גרון את המנון "התקווה". לאחר מכן שבים השלושה לתחנת המשטרה ומוסרים את הכסף בחזרה לאנשי בנק פויכטוונגר. בספירה שנערכת מתגלה כי סכום של 10,000 לירות עדיין חסר.

בבוקר שלמחרת שב מאירי לדמות מפקד המחתרת בר כוכבא ומביים התקפה על תחנת המשטרה, במהלכה כופתים הפורצים את השומרים, פורצים לתא וממלטים את העצור פאר מתחנת המשטרה. בחמש השעות לאחר מכן מוביל פאר את משחרריו במסע הזוי לא פחות מזה שנערך בלילה הקודם, ומטיל עליהם משימות שונות על מנת לבדוק את נאמנותם.

בשעת לילה מאוחרת מגיעה החבורה לחוף הים בסמוך לכפר ויתקין, שם מורה פאר ל"אנשיו" לצעוד משך דקות ארוכות בתוך המים, עד שלבסוף הם מגיעים לנקודת המחבוא בה טמון הכסף הנותר. מתחת לערימת חישוקי עץ ואבן גדולה מוצאים השוטרים את הכסף האבוד, עטוף בחולצה ועליה כתמי דם. השוטרים אוספים את השטרות, ופאר פורש את החולצה על החול וברגע מכמיר לב חושף את חזהו בו פעורים פצעים עמוקים באמרו: "זהו דם, דם ליבי! בדם ליבי טיהרתי את הכסף הטמא שכל כולו קודש למחתרת".

הכסף כאמור נאסף במלואו, אנשי "המחתרת" חוזרים לתפקידם המשטרתי ומבקשים מפאר לשוב אל הג'יפ. כאשר הוא  מסרב, נושאים אותו בכוח. ברגע חסד אחרון לתפקיד שאותו גילם, נעמד מאירי בעמידת דום מול העציר מצדיע לו ואומר: "שגית אדוני המפקד בפקודותיך. אם תבקש סליחה, תיסע עמנו ולא נכפות אותך, ונביאך למשפט לפני מפקד המחתרת הראשי". פאר נעתר לבקשה, מבקש סליחה והחבורה שבה לתחנת המשטרה. שעות לאחר מכן מושב הכסף לבעליו, העציר גרשון פאר מועבר לבית החולים בבאר יעקב והפרשה מגיעה אל סופה.

סוף טוב ופולה בן גוריון

בשנת 1960 מפרסם עיתון "ידיעות אחרונות" שורת כתבות תחת הכותרת - "איפה הם היום?". במסגרת המיזם נשלח כתב העיתון לאתר את פקיד הבנק השודד פאר, ומוצא אותו מנהל קיוסק בת"א בפינת הרחובות בן יהודה-קרן קיימת (רחוב בן גוריון של ימינו). מאז השתחרר מבית החולים מספר שנים לפני כן, הצליח פאר להשיב את חייו למסלולם התקין. בתגובה לשאלות הכתב הוא משיב כי הפרנסה אינה רעה ומלבד טרוניה על גובה מיסי הממשלה (כמו כל אזרח מן השורה) מצבו כשורה בהחלט.

את המפגש הנוסטלגי הוא מסיים באנקדוטה משעשעת - מסתבר כי פולה בן גוריון, רעיית רה"מ לשעבר, הינה אחת מלקוחותיו הנאמנות, ובאחת משיחות החולין שניהלו השניים הציעה לו להרוס את הקיר המסתיר את הקיוסק מן הרחוב. "אינני יכול", השיב לה הקיוסקאי, "העיריה אוסרת הכנסת שינויים במבנה". מבלי לדעת מי הוא העומד מולה, השיבה לו פולה בזו הלשון: "אל תהיה שוטה, קודם תהרוס ואחר כך תסביר ותתנצל. מה הם יכולים לעשות? יתלו אותך? מתי תולים גנב, כשתופסים אותו. מניין לך שיתפסו אותך?"

כבר למחרת היום, מספר פאר, הזמנתי פועלים שביצעו את המלאכה. ומסכם: "היתה זו העצה הטובה ביותר שקיבלתי בשנים האחרונות".

יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

בשבוע שעבר

 המת החי - מה קרה לאיש שהבעיר את ואדי סאליב?