עשיתי את זה

אם רונית יודקביץ' היא ציפור חן נדירה, הרי שהבית שלה ושל בן זוגה, איש העסקים יאיר ברזילאי, בצפון תל ברוך הוא כלוב הזהב היקר ביותר שכסף יכול לקנות. כשאני נכנסת פנימה, אחרי שאני מדכאת את הדחף הראשון לצאת כדי לא ללכלך או לשבור שום דבר, אני מתחילה לחפש אותה. היא כאן איפשהו, אבל בהסוואה. כמו הספות וכדי הענק הגודשים את הסלון, גם יודקביץ' לבושה בלבן מכף רגל ועד ראש וקשה להבחין בה, עד שנגלה יופיה המפואר של גבירת הבית.

ציפור חן נדירה. צילום: יריב פיין

יודקביץ' ממתינה בסבלנות שאסיים להתפעל מהנוף עוצר הנשימה שניבט מהחלון הפנורמי ומספרת לי על השיפוץ של השנה האחרונה ועל כמה כיף לגור כאן, בעיקר בשביל הילדים.

"משפחה זה הדבר הכי חשוב", היא מצהירה, משל היתה בעיצומו של נאום בחירות לוועד ההורים. "זה המקור, הבסיס, הכוח, הכבוד. אני רואה בבית הזה קן חם, וזה באמת חשוב לי. תסתכלי על הבית, חיים פה ילדים ובאים חברים שלהם ועושים גם בלגאן ומשתוללים, וזה בית יחסית פתוח, אבל הם גם מסדרים אחר כך, כי חשוב לי שיהיה כאן נעים. אני מאוד פרפקציוניסטית, רוצה שהכל יהיה מושלם".

זו הפעם הראשונה מבין רבות בשיחתנו בה יודקביץ' תשתמש במילה "מושלם". היא תחזור עליה שוב כשתדבר על הזוגיות שלה, על העבודה שלה, על המראה שלה, עד שאני חייבת לשאול אותה אם היא לא מגזימה. בכל זאת, בגיל 41 אפשר לצפות מיודקביץ' לקצת פיכחון כלפי המפעל המורכב הזה שנקרא "החיים האמיתיים". אבל כמו השלווה של הבריכה הפרטית שנחה לה מולנו בין ערביים, כך גם יודקביץ' לא מוכנה לתת לשאלות שלי לעורר גלים בערוץ החיים הטובים הפרטי בתוכו היא מתגוררת. "כל אחד רוצה שיהיה מושלם, לא?".

אני באמת מוכנה להתפשר על "מספק".

"מה, לא היית רוצה לחיות בעולם מושלם? זה לא שאני אומרת שאני מושלמת, למרות שבן זוגי אומר שאני כן - ואני לא - אבל אני רודפת אחרי חיים יותר טובים כל הזמן, מנסה להשתפר וללמוד מטעויות העבר. אני לא חיה בפנטזיה, הבית הזה הוא לא בועה. אני יוצאת ופוגשת אנשים ויודעת שאין מושלם, אבל השאיפה עדיין קיימת. בתוך המילה מושלם יש מילים קטנות: סיפוק, רצון להצליח, אהבה, מין, ילדים. בלי הדחף להשתפר, מה יהיה? אני אשב רגל על רגל? יכולתי לשכב היום בארכיון של 'לאשה' בתור דוגמנית עבר, אבל הדחף שלי לקח אותי קדימה ובאמת, הגעתי למשהו בחיים. הייתי מועמדת פעמיים לאוסקר, יש לי ילדים מקסימים ואהבה, עשיתי את זה".

אם כן, אולי הגעתי לוויסטריה ליין כדי לפגוש את גבריאל סוליס, אבל מה שמצאתי הוא גרסה מקומית לברי ואן דר קאמפ. מזל שמה שהכי מעניין באנשים הוא דווקא הדברים החבויים, כמו צדדים באישיותם שמאותרים על ידי במאי שאפתן. רונית יודקביץ', אמא מצטיינת ותושבת למופת בעיירת יוקרה, היא דבר אחד. רונית יודקביץ' השחקנית, מירי ב"אדמה משוגעת" של דרור שאול, היא דבר אחר לגמרי. בסרט, שזכה באוסקר הישראלי בתיקו עם "אביבה אהובתי" (ובזמן כתיבת שורות אלה עוד לא ברור מי מהם ייצג אותנו בתחרות האוסקר האמיתית), יודקביץ' מגלמת אשה פגועה בנפשה, המוכה ללא הרף על ידי חברה קיבוצית קשה ושיפוטית ומוקעת על טיפולה בשני בניה, אותם מגלמים הילד תומר שטיינהוף ופיני טבגר. הטיפול של יודקביץ' בדמות יכול היה להתדרדר במהרה לקריקטורה, אבל נעשה באופן אמין ועדין, שלא לדבר על האומץ של אשה כל כך יפה ומטופחת להופיע מוזנחת, פרועה ונטולת איפור.

הקונפליקט הזה בין דמותה בסרט לזו שבחיים היה מוזר גם לה בהתחלה. "סיפרו לי על התפקיד הזה לפני שנה וחצי. ידעתי שזה על אשה שמשתגעת ואמרתי 'לא, זה גדול עליי'. לא הייתי מוכנה לשמוע על זה בכלל. אבל אחרי זמן מה התברר שדרור שאול בכל זאת רוצה לפגוש אותי. קראתי את התסריט כולו, ופשוט התעלפתי. לא יכולתי לחכות לפגוש את דרור".

לא הכרתם לפני כן?

"ידעתי כמובן מי הוא מסרטים כמו 'סימה ועקנין מכשפה' ו'מבצע סבתא', אבל לא ידעתי מי האיש. בטח שלא ידעתי שהתסריט מבוסס בעצם על החיים שלו".

אל הפגישה עם שאול היא הגיעה בשמלה לבנה, רמז לסצינה בסרט בה מירי מופיעה בפני בני הקיבוץ עם שמלה שקיבלה מהמאהב השווייצרי המבוגר שלה. שאול עוד היה על האופנוע שלו כשהוא ראה אותה מולו, הוריד את הקסדה ולא אמר יותר מ"אבל אמרו לי שאת בת ארבעים". יודקביץ' אמרה לו שצדקו. שאול, לדבריה, נראה מעט מאוכזב, אבל המשיך איתה לאודישן. "חשבתי שאני בכלל לא בכיוון והתבאסתי, אבל המשכתי. דרור נתן לי מקל של מטאטא ואמר לי להרביץ לכיסא. עשיתי את זה, ואז פשוט ישבנו ודיברנו איזה שעתיים. דיברנו על הקיבוץ, על זיכרונות. הוא סיפר קצת משלו, אני נזכרתי בקיבוץ מגל ששם גרה דודתי ובתור ילדה הייתי מבלה שם. וזהו, מאז אנחנו ביחד".

כל כך פשוט?

"האמת שזה לא היה קל. אני זוכרת שיצאתי מהפגישה עם דרור מעורערת לגמרי. היתה לי הרגשה חזקה שאני הולכת לעשות את הסרט הזה, ומשהו בי הזדעזע בעקבות זה. פחדתי שאין לי מספיק ניסיון, ושהמעבר מרונית למירי עומד להיות מאוד חזק וחד".

איך עשית אותו?

רונית יודקביץ' (צילום: יח"צ)

"כדי להתכונן לתפקיד דרור ביקש שאראה את 'לשבור את הגלים' של לארס פון טרייר ואתבונן שם באמילי ווטסון. הוא ביקש שאפסיק לצבוע את השיער, שלא אשתזף, כי העור שלה אמור להיות לבן מאוד. משהו בחיצוניות שלי מאוד השתנה. אני תמיד לבושה יפה, מסודרת, עם ציפורניים וטבעת, ופתאום במשך חצי שנה נראיתי אחרת לגמרי. זה משפיע על התפקוד. במשך חודשים התחברתי למקומות מאוד קשים בעצמי".

נשמע מתיש.

"כן, זה הגיע לנקודה קשה מאוד. שבוע לפני תחילת הצילומים היו לי כאבים נוראיים בכל הגוף. סבלתי מדופק מהיר, מכאב ראש, והלכתי לבית החולים ועשיתי בדיקות דם ואק"ג. חשבתי שאני לא יכולה לעשות את הסרט. זה נראה כל כך גדול, ועם צלם מגרמניה, וכשסיפרתי לדרור הוא היה מבסוט. הוא אמר שאם אני מרגישה ככה אני מוכנה לסרט, וזהו, לא צריך לגעת יותר. בזה נגמרו החזרות".

ההליכה על הסף ליוותה אותה גם בחודשי הצילומים עצמם. "במשך כמה חודשים מהחיים שלי לא הייתי אני, לא הייתי אמא. לא הייתי במיטבי, אלא קצת משיגינע. הרגשתי שעוברים עליי דברים לא קלים, שאני מרגישה לא טוב וחלשה, ושהמחשבות נודדות למקומות אחרים. כלום לא עניין אותי, רק ראיתי קיבוץ וחדר אוכל כל הזמן מול העיניים".

מירי היא בעצם אמא של שאול, לא?

"היום אני יודעת שכן, אבל בתהליך זה לא היה לי לגמרי ברור. בשלב כלשהו בחזרות דרור נתן לי לקרוא מכתב צהוב ומתפורר, והיום אני מבינה שזה מכתב שאמא שלו כתבה לפני שלושים שנה במסגרת כלשהי שבה היא היתה רחוקה מילדיה. מכתב של אהבה וגעגועים. היום אני מבינה שאני אמא שלו ואין יותר מחמאה מזה, זה יותר מכל אוסקר שיכולתי לקבל".

יש בסרט ביקורת על המוסד הקיבוצי.

"כן, מירי היתה דמות שלא השתלבה בחיים הקיבוציים, וזה קשה לחיות ככה, עם ועדות וישיבות שמכתיבות לך את החיים. זה על ההתנגשות בין הפנטזיה לדברים עצמם, שלא התאימו לכולם".

בכל פעם שיודקביץ' חוזרת לתודעה הישראלית נהוג לגולל בתקשורת מחדש את סיפור חייה הצבעוני: היא נולדה בפתח תקווה, בתם האמצעית של עובדת ברשת עמל וחשמלאי. בגיל 14 נשלפה מחייה השגרתיים היישר לניצחון בתחרות "הפנים של שנות השמונים" וקריירת דוגמנות מצליחה שנמשכת, בהפסקות, עד היום. היא התחתנה, התגרשה והתחתנה שוב עם מאמן טניס ברזילאי בשם פרננדו בנדרס, כשהיה בביקור בישראל. בנדרס לקח אותה עימו לברזיל, ולשניים נולדו שני ילדים, שי ורוי. יודקביץ', בוגרת המדרשה לאמנות, זנחה את הזרקורים והתמסרה כולה לציור, שהפך להיות משלח היד העיקרי שלה. כעבור מספר שנים התגרשה שוב וחזרה לישראל, למציאות חדשה.

"לא היה לנו כסף. לפרננדו לא היה לתת לנו, אז גרנו אצל אמי בפתח תקווה כמה חודשים. עשיתי תערוכה, מכרתי לא מעט ציורים ולאט לאט קמתי על הרגליים. ידעתי שהדברים יסתדרו", היא מספרת.

את הקאמבק שלה עשתה לפני שלוש שנים, כשלוהקה לתפקיד מרכזי בסרטו של דובר קוסאשווילי, "מתנה משמיים". במקביל הכירה באחת התערוכות שלה את המיליונר אלי פפושדו, שהפך להיות בן זוגה למשך שנה. יודקביץ' לא הכחישה כי פפושדו, המבוגר ממנה בשנים רבות, תמך בה כלכלית ואף מימן את הסטודיו שלה, אותו סגרה בינתיים.

רונית יודקביץ' (צילום: יריב פיין)

 היום היא מעוניינת לקדם את המשחק לסעיף העיקרי בכרטיס הביקור שלה, אבל לא מתכחשת לעובדה שאולי תצטרך להזיע על כך יותר מאחרות. "הנה, היתה היום כתבה ב'הארץ' על 'אדמה משוגעת', ופירטו יפה את כל המשתתפים, ואז כתבו 'הדוגמנית לשעבר רונית יודקביץ''. למה היו צריכים לכתוב את זה? אני הרי בסרט בתור שחקנית. אבל עזבי, אני יכולה להיעלב מזה, אבל גם לבחור לקחת את זה כמחמאה. וואלה, זה מה שאני, והמון דוגמניות הפכו לשחקניות נפלאות. איזבלה רוסליני ואנדי מקדאוול ואומה תורמן. מה לעשות, עיתונות זה גם סוג של רכילות. אני מקבלת את זה, זה היצר של האנשים".

עם חיים כמו שלך את גם מספקת חומר, לא יעזור.

"אבל אלה החיים שלי, זו לא טלנובלה. מכל מה שעברתי עשו מטעמים, אבל בסך הכל אני בן אדם פשוט. אני מכירה את עצמי ארבעים שנה. אף פעם לא עשיתי שטויות. אפילו קעקוע לא עשיתי, לא שזה דבר רע, אבל אני פשוט יורמית, לא חיה בשיגועים. אפשר לחשוב, מה כבר קרה? התחתנתי, לא הלך, התחתנתי שוב ועברתי לברזיל, ושוב לא הלך. חזרתי, זהו. זה נשמע זוהר אבל הכל שטויות, דברים שאנשים מוסיפים כי אני מוכרת. פעם אפילו אמרו שפרננדו הוא בן דוד של אנטוניו בנדרס, אבל הם בכלל לא קשורים. את יודעת מה, שיהיה, על הכיפאק. היום אני עם יאיר, אהבת חיי, אנחנו ביחד הרבה זמן, בנינו כבר משהו ואין לאנשים מה לדבר".

איך הכרתם?

"חברים הכירו בינינו. הוא לא ידע מי אני בכלל, כי גר עד אז בלוס אנג'לס שלושים שנה, והיה מגיע רק לבקר את המשפחה. עד היום יאיר נוסע הרבה וזה מה שמחיה את האהבה, יש בינינו געגוע אמיתי. לפני שהכרתי אותו הייתי בטוחה שעם כל מה שחוויתי משהו עדיין חסר לי, איזו חתיכה מהלב. פחדתי שאני לא מסוגלת להתאהב, שיש בי איזה דפקט. כשפגשתי את יאיר הבנתי שבעצם אף פעם לא אהבתי באמת. הייתי עם אנשים מדהימים שחשבתי שאני אוהבת, ונתתי כי אני בנאדם נותן, ובישלתי ועשיתי בית טוב, אבל הכל היה בכאילו".

מה היה חסר?

"איזו השתוקקות, נפשית, מינית. הרי מה זה אהבה? רגש. והיום, אחרי יותר מארבע שנים עם יאיר, אני עדיין מרגישה ככה. עד היום לא רבנו. יש ויכוחים על הילדים, אבל אין לנו את הבלגאנים הגדולים של זוגות אחרים".

ואיך הולך עם האקסים?

"מצוין. פרננדו ויאיר חברים טובים. כשפרננדו בארץ הוא גר אצלנו, ואותו דבר אנחנו אצלו. וגם עם פפו הקשרים נותרו טובים. עכשיו התארחנו, אני ויאיר, אצלו במלון באמסטרדם. אני לא יודעת לריב, ואלה שני אנשים שעשו לי טוב. פרננדו הביא לי שני ילדים מקסימים, אז מה, אני אשנא אותי כי אין לו כסף? ופפו אדם מקסים, אוהב אמנות, משכמו ומעלה, מה אני יכולה להגיד עליו רע? ככה אני. לא תצליחי לריב איתי".

אחרי שני סרטים מרשימים, יודקביץ' מתחילה להפנים שאולי היה לה מזל, אבל לא פחות מזה - כישרון. את כלי המשחק היא רוצה להמשיך ולשכלל בטלוויזיה. היא לא רוצה טלנובלות ("עברתי את השלב הזה, אני לא חייבת"), ומציור היא לוקחת הפסקה ("תמיד אצייר, אבל עכשיו אני באתנחתה"). "אני מתחילה ללמוד משחק אצל רות דייכס. אני עדיין מרגישה בוסר ליד שחקניות מנוסות שלמדו, כמו גילה אלמגור ואסי לוי, ורוצה לפתח את עצמי. יש בי המון סקרנות להוציא מעצמי קיצוניות של מישהו שהוא לא אני. לגבי דוגמנות, אם יגיע משהו מתאים אני לא רואה בזה פסול. אם משרד פרסום רואה בי נציגה ראויה לקמפיין, מה רע בזה?".

את היית בין החלוצות בתחום. הוא משתנה לדעתך?

"התחלתי לדגמן מאוד צעירה ואז זה היה יוצא דופן, הדבר היחיד שיכלו להשוות אליו הוא ברוק שילדס בחו"ל. היום יש הרבה צעירות, אבל ראיתי את אסתי גינזבורג בקמפיין לפוקס, ואין מה לעשות, בגיל צעיר אתה לא יכול לשדר מה שמשדר אדם שעבר ושהתנסה. אולי אפילו ניסיון בסקס אין לה. גם אני הייתי ככה כשהתחלתי, אולי צילמו אותי בניסיון להוציא אותי מינית, אבל זה היה מאוד קשה".

ולא שילמת במחיר הילדות שלך?

"לא הרגשתי שזה פוגע בי. הייתי בת 14 וקיבלתי מתנה. הייתי נוסעת כל יום לצילומים מפתח תקווה לתל אביב, עבדתי כמו חמור, אבל נהניתי מזה. נפתחו לי העיניים, קניתי מכונית, הגעתי למקום אחר. התקדמתי בזכות עצמי והייתי גאה. יופי זה משהו שאנשים מתעסקים בו, אז שידברו. מבחינתי זו תמיד היתה עבודה מכובדת ששכרה בצידה. הרי כולם יתעסקו תמיד ביופי, הנה, גם העיתון שלך עשה את רשימת היפים, זה העולם".

כולם מתעסקים בזה, אבל רק מעטות נראות כמו רונית יודקביץ'.

"אני בטוחה שגם נשים שלא מהתחום רוצות לשפר את עצמן ולהיות יפות".

ולא כולן מצליחות. בטח לא בגיל 41.

"מה שמכתיב לאנשים בסוף זה האופי והפנימיות. הכל שטויות, יופי בא והולך. יאיר אולי התלהב ממני כי אני יפה, אבל אחרי ארבע שנים זה נשחק ומה שנשאר זה הבפנוכו. תמיד ארצה להיות יפה ומושכת, כי זה בדם שלי, אבל קריירה ומשפחה תופסות את מרכז החיים, לא היופי".

מה את מרגישה כשאת מסתכלת במראה?

"אני רואה אשה רגילה, באמת. כשהייתי קטנה חשבתי ש-40 זה נורא זקן, והיום אני רואה שזה אחרת, דברים השתנו, כל ההתייחסות לאנטי אייג'ינג. אבל לא צריך להגזים עם זה. ראיתי את התוכנית של דנה ויס על ניתוחים וזה מפחיד נורא. אני לא יכולה לחשוב על לנתח. אנשים שואלים אותי אם עשיתי סיליקון, אבל אפילו ציפורניים מלאכותיות אין לי, או תוספות שיער. האמת שאני פשוט מפחדת להתעסק עם הדברים האלה".

הפחד להתבלות מעסיק אותך?

"כן, וזה בסדר וזה טבעי. זה מעסיק גם חברות שלי ואת אמא שלי. הלוואי שהיינו יפות לנצח. זה כואב שזה לא יקרה. הזדקנות היא עצובה, אבל יאללה, שנה חדשה עכשיו. דברי איתי על משהו שמח".

אוקיי. אולי על חתונה? אני רואה שאת אוהבת לבן.

"מה יצא לי מחתונה? אני אהיה יותר מאושרת? עשינו הסכם מסודר שמבטיח שקט לשנינו. אולי חתונה תבוא בכיף ובהפתעה בהמשך, אבל לא בטוח. זו כנראה ההתבגרות שלנו".

וילדה, אחרי שני בנים?

"כן, ילדה, עם קוקיות. אני נורא רוצה. הלוואי. ליאיר יש בן אחד גדול מנישואין קודמים, ושנינו מאוד רוצים ילדים משלנו. זו תהיה מתנה מקסימה. הלוואי שאקבל תינוק לראש השנה".

ספר: "תאונות" מאת יעל הדיה

" יש בספר איזו כלומניקיות כזו שהולכת ומתפתחת, ורגישות מאוד גדולה".

טלוויזיה: "בטיפול"

"סדרה שמטופלת הכי נכון שאפשר. אין שם כלום מעבר לאחד על אחד, אבל גם לא צריך יותר. זה ממלא אותך".

סרט: "רכבת לקוטב"

"לאחרונה ראיתי אותו שוב עם הילדים, ונדהמתי. היכולות של האנימציה היום זה משהו שלא ייאמן".

דיסק: הראל סקעת

"עד היום לא עקבתי אחרי 'כוכב נולד', אבל גיליתי אותו פתאום והוא מאוד מוכשר".