שיעור ראשון: חוק ההסדרים - השלטון למען ההון
מדור חדש של ערוץ המעורבות מגיש מדי יום ראשון שיעור מתוך תוכנית הלימודים של המכללה החברתית-כלכלית, עמותה ללא כוונת רווח המספקת ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית ופועלת לשינוי חברתי. היום: האם ניתן להיאבק בחוק ההסדרים?
מה איכפת לי מהתקציב? מה זה משנה על מה דנים בכנסת? מי יודע בדיוק מה עושה הממשלה מדי שנה עם סכום אגדי של 280 מיליארד שקל? אזרח מן השורה אינו עוקב אחר דיוני התקציב. כשחיים יבין מבשר מדי שנה בדרמטיות על "הגזירות החדשות", הצופה מקבל זאת כמכה משמים שאינה בתחום העניינים שבהם הוא אמור להיות מעורב. במקרה הגרוע התקציב נתפס כ"עניין של כלכלנים", במילים אחרות כתחום שאינו שייך לבני התמותה רגילים; במקרה הגרוע לא פחות, התקציב נתפס כעסקה המתבשלת שנה אחר שנה בין פוליטיקאים חמדנים מעל ראשם ויכולת השפעתם של האנשים הקטנים.
אך למעשה, התקציב נוגע לחיים של כל-אחד מאיתנו, יום-יום ושעה-שעה. הדיונים סביב התקציב משקפים כוחות ואינטרסים שכל-אחד הוא חלק מהם, גם אלה שאינם פעילים חברתיים. איש אינו יכול לטעון "אני לא בסיפור הזה". כיום, ולמעשה זה כ-20 שנה, הרוח המכוונת את מדיניות התקציב פועלת נגד רוב האזרחים. נגד העובדים, נגד המובטלים, נגד הנשים, נגד הערבים. הרוח הזו מאיימת להוריד ישראלים רבים מתחת לקו העוני. רבים כבר שם, אך עדיין יש בידינו להשפיע על מהלך העניינים.
הצעת התקציב לשנת 2007 התקבלה בממשלה ברוב גדול, בתמיכת כל חברי שרי מפלגת העבודה (פרט ליו"ר המפלגה עמיר פרץ שנמנע) ובהתנגדות שרי ש"ס. את התקציב תיארה חברת ועדת הכספים הח"כית שלי יחימוביץ כ"נייר קיצוני, ימני ומיליטנטי. כל שורה בו מביאה לידי ביטוי תפיסת כלכלית ימנית קיצונית שכל מטרתה להפריט את המדינה. הממשלה הזו ממשיכה את המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו. וכשאתה מקבע מדיניות כזאת אתה מחריף אותה".
הנחת היסוד: המשך הכיבוש והמלחמה
מחאתה של יחימוביץ' היא רק קריאה חלקית של המציאות, שכן הצעת התקציב מבוססת גם על ההנחה שיש להמשיך בכיבוש ובמלחמה. הנחה זו איננה חדשה. האינתיפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000, הובילה להצטמקות חסרת תקדים במשכה של הפעילות הכלכלית. כיוון שהממשלה ביקשה להגדיל את ההוצאות הביטחוניות, נרשם גידול בגירעון התקציבי ובחוב הלאומי.
לנוכח הנתונים הללו פעלה הממשלה לקצץ בהוצאותיה: תוך שלוש שנים (מספטמבר 2001 ועד ספטמבר 2004) היא ערכה שמונה קיצוצים בסכום כולל של קרוב ל-60 מיליארד שקל. קיצוצים אלה פגעו באופן קשה ברשת הביטחון הסוציאלי, בשירותי החינוך והבריאות ובאופן עקיף גם במערכת הפנסיה. במובן זה, ניתן לומר כי האינתיפאדה השנייה והרצון להמשיך בכיבוש השטחים הפלסטינים הוליכו למהפך משמעותי במדיניות החברתית בישראל.
בשעה שממשלת שרון התמודדה עם הצטמקות הפעילות הכלכלית, שנבעה מהאינתיפאדה, באמצעות קיצוצים תקציביים עמוקים, היא מצאה לנכון לבצע רפורמה במסים. המשמעות המעשית שלה היא הורדת המסים - שחרורם של
בעלי ההון מהצורך לשאת בנטל מימון תוצאות האינתיפאדה והמשך הכיבוש. לא זו בלבד ששכבה זו לא נדרשה לשאת בנטל, אלא שהיא אף קיבלה מתנה.
לכאורה ניתן לנתח את הצעת התקציב ולהגיע אל המסקנות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות הנחוצות כדי להבין מהי מדיניות הממשלה ואיך היא משרתת את ההון ואת הכיבוש. למעשה, לא ניתן להבין את עומק המחויבות הממשלתית כלפי בעלי ההון מבלי להבין לעומק את הכלי השלטוני הרודני הקרוי חוק ההסדרים, הצמוד להצעת חוק תקציב המדינה.
חוק ההסדרים אמור היה להיות חד-פעמי, אבל מזה 21 שנה הוא חלק בלתי נפרד מהתקציב, וההוראות שלו משמעותיות לעובד ולאזרח יותר מסעיפי תקציב רגילים. לטענת הממשלה, החוק הוא מכשיר יעיל לניהול המדיניות הכלכלית והחברתית משום שהוא מונע דיונים ארוכים בוועדות הכנסת ובמליאה סביב הצעדים המוצעים. אבל דווקא "יעילות" זו הופכת אותו למכשיר שלטוני כל-יכול, המאפשר לממשלה לנהוג בכנסת ככלי ריק ולהשליט מדיניות ניאו-ליברלית קיצונית ללא דיון מהותי וללא התנגדות פרלמנטרית ראויה.
העבודה, ש"ס וקדימה: יותר ביבי מביבי
חוק ההסדרים של הקואליציה הממלכתית ובה קדימה, העבודה וש"ס, הוא "יותר ביבי מביבי". קרי: הוא יותר ניאו-ליברלי מאשר חוקים דומים שחוקקו בעת כהונתו של מנהיג הליכוד בנימין נתניהו כראש ממשלה וכשר האוצר. יידרשו עשרות עמודים כדי לבחון כל-אחד מהצעדים המוצעים במסגרת חוק ההסדרים החדש, ולכן נסתפק בהצגת הנקודות המרכזיות:
הפרטת רשות הדואר; הפרטת רשות שדות התעופה; הפרטה חלקית של רכבת ישראל; הפרטת חברת החשמל; הפרדת תאגידי המים והביוב העירוניים לקראת הפרטתם; הפרטת חלקית של מכון התקנים; הפרטת החברה הממשלתית למדליות ומטבעות; הפרטת מערך ההכשרה המקצועית; הפרטת חלקים מרשות השידור; הפרטת חברות ממשלתיות בתחום התיירות; איחוד נוסף של רשויות מקומיות שיגרום לפיטורים רבים; פיטורי עובדים ממשרדי הפנים, הסביבה, החקלאות, הקליטה, החינוך, התשתיות, התעשייה, המסחר והתעסוקה, המשפטים, החוץ והמדע התרבות והספורט; הפרטת בתי החולים; הפרטת המעונות והפנימיות במשרד הרווחה, ובכלל זה תשעת המוסדות הממשלתיים לטיפול במפגרים, שני מוסדות הממשלתיים לטיפול בנכים ושלושת המוסדות הלא נעולים של "רשות חסות הנוער".
יישום ההצעה יביא ל-1,300 עובדים מפוטרים נוספים. עוד צפויה גם סגירת הרשות לשיקום האסיר, ופיטורים של 30% מעובדי הביטוח הלאומי במהלך חמש השנים הקרובות. ביחידות מסוימות, בהן יחידת התקשוב ומערכות מידע, הפיטורים יקיפו 70% מן המועסקים. כמו-כן דוגל חוק ההסדרים בהפחתת מענקי הביטוח הלאומי, בייחוד מענק הלידה לילד הראשון ולילד השני, ובהקלת הליך פיטורי עובדי מדינה. זאת כצעד ראשון למחיקת מושג הקביעות ביחסי העבודה. גזרה נוספת היא מתן דמי אבטלה מגיל 28 במקום מגיל 20, תקנה שאין לה אח ורע בשום מקום אחד בעולם.
תאגידים במחירי סוף עונה
אז מהם יעדי התקציב כפי שהם באים לידי ביטוי בחוק ההסדרים? הפרטות, הפרטות ועוד הפרטות. וגם פיטורים, פיטורים ועוד פיטורים. לכאורה הכל נעשה לטובת האזרח ולשיפור השירות. למעשה, הכל נעשה למען שכבה מצומצמת של בעלי הון שירוויחו פעמיים מהמהלך הנרחב: ירכשו תאגידים ממלכתיים בזיל הזול, כפי שמקובל במדינת ישראל; וישלמו פחות מסים, כי השירותים הציבוריים להם האזרח זכאי הולכים ומתפוררים או נעלמים כליל. גם צעדים טכניים לכאורה, כגון שינוי בסמכויות בתי הדין לעבודה, מהווים שלב ראשון לקראת חיסולם של בתי הדין לעבודה. כל זה, שוב, בשירות ההון.
האם יש מה לעשות? האם חוק ההסדרים הוא כוח עליון שלא ניתן לעמוד בפניו? בשבועות האחרונים הכריזו עובדי חברת החשמל על סכסוך עבודה ופתחו בצעדים ארגוניים, כולל אי-גביית חשבונות חשמל והפסקות חשמל בבניין משרד האוצר. לעקשנותם של עובדי חברת החשמל היתה תוצאה מידית - הפרטת חברת החשמל לא נכללה במסגרת חוק ההסדרים.
ההסתדרות הכריזה גם היא על סכסוכי עבודה רבים, בהתאם לפגיעות המתוכננות במקומות העבודה השונים. זהו צעד נכון בכיוון הנכון. אבל ההסתדרות אינה מוכנה לקדם מאבק נחוש נגד ההפרטה, ובמקרים רבים אף שיתפה פעולה עם הממשלה המפריטה ועם בעלי ההון. כך שמצד אחד ניתן להיאבק ויש להיאבק; אך מצד שני ההסתדרות לא תמיד עומדת מאחורי מאבקים אלה.
ניסיון השנים האחרונות, ואף זה של השבוע האחרון, מלמד שחוק ההסדרים אינו תורה מסיני. ניתן לשנותו בתקווה שזעם העובדים והאזרחים הפעם יהיה קשה עד-כדי-כך שבכוחו יהיה לחסל את החוק הדרקוני הפועל בשירות ההון.
ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית
- המכללה החברתית-כלכלית,
עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
לפנייה לכתב/ת 
