ביקור בעולם של Second Life: זה לא WoW

Second Life הוא משחק רשת המוני שנוצר ב 2003 על ידי חברת ‏Linden Lab‏, אבל הוא לא בדיוק

מה שציפיתי ‏ממשחק. כפי ששמו מרמז, יש לו קווי דמיון רבים יותר לחיים עצמם מאשר למשחקים. עם הדמות הווירטואלית שיצרתי לי ‏לא נדרשתי להשלים משימות ולעלות בדרגות, אלא לחוות חוויות ולצבור כסף ורכוש, כל אלו גם הם – וירטואליים.

בעקבות ‏החשיפה הרבה לה זכה המשחק בעיתונות הישראלית לאחרונה, כמו למשל בעיתון הארץ וב-‏ynet‏, התעוררה סקרנותי. תהיתי מה ‏אפשר בכלל לעשות בעולם כזה, איך אפשר ליהנות ממשחק שהוא לא משחק, ולמה בכלל צריך עוד חיים?‏

חופשה מהחיים הרגילים?

את חיי השניים התחלתי באתר הבית של המשחק. לאחר בחירת האווטר (הדמות) שלי והורדת התוכנה, נכנסתי לעולם החדש, ‏שעשה עלי בהתחלה רושם מיוחד ומסעיר.

את הערב הראשון שלי העברתי בשלושה מועדונים שונים. כבר נקודה לזכות ‏SL‏ – בחיי האמיתיים הייתי מזמן

מאבדת את ההכרה. בראשון רקדתי למוזיקת אייטיז בין קרני לייזר צבעוניות, באחר שתיתי כמו בהמת יאור מבלי להשתכר, ואת הלילה סגרתי במועדון חשפנות מצליח.

דיברתי עם המון אנשים מכל העולם שהגיעו כמוני לביקור קצר ב-SL אבל נותרו שקועים בו יותר מבחייהם הראשונים.

אחד מהמכורים הוא סטומפי, לקוח קבוע במועדון האייטיז, שעזר לי להתאקלם. לראשונה פגשתי אותו על הבר בזמן שנתן לברמן טיפ של 100 לינדן דולר. אני, התרמילאית חסרת האמצעים, תמהתי על הנדיבות האדירה, וסטומפי הסביר בחביבות שבסך הכל מדובר על הוצאה של כחצי דולר אמריקני.

ברומא, נהג כישראלי

מכיוון שקראתי היטב את מדריך הטרמפיסט, לא הייתה לי שום כוונה להוציא כסף. לאחר כמה בירורים גילה לי סטומפי דרך להרוויח, ושלח אותי לקניון, לשבת על כסא בשביל שני לינדן דולר לעשר דקות. הרווחתי שישה וקניתי לעצמי שיער חדש וצבעוני, מה ששיעשע אותי לעוד חמש דקות שלמות.

ניסיתי להבין מה עוד אפשר לעשות, וכך הגעתי גם לקזינו, למכירות חצר גדולות, לחופים שטופי שמש ולמועדונים אינספור. נקלעתי לשיחות ארוכות עם אנשים נחמדים, הסתובבתי והתבוננתי, אבל למרות הכל משהו היה חסר. הייתי במקומות יפים, חוויתי חוויות מיוחדות, אבל בכל מקום ליוותה אותי תחושת שעמום.

"אולי הבעיה היא אצלך?" שאל אותי סטומפי למחרת. "אולי את צריכה לעבוד ב-SL כדי להרגיש חלק

מהעולם?". רציתי מאד לעשות את זה, אבל כמעט אף עבודה לא התאימה לכישוריי.

אם הייתי עשירה (במציאות), הייתי יכולה להחליף את כספי לדולרים לינדניים, לרכוש אדמה ולהקים עליה מועדון משלי. אם הייתי יודעת לתכנת או לעצב, יכולתי לקחת חלק בבנייה ההולכת ונמשכת של העולם. אם הייתה לי רשימת חברים ארוכה, יכולתי להפוך למתכננת אירועים.

בשלב הזה, יכולתי לבחור בין עבודה כמארחת בחנות או מועדון, לבין עבודה כחשפנית, שתי אפשרויות שנראו לי עגומות במיוחד.

לא לגיימרים

לאחר יום נוסף, הבנתי ששום דבר כבר לא יעזור. מאסתי ב-SL באותה מהירות שבה התלהבתי ממנו, והחלטתי לסיים את הטיול שלי מוקדם מהצפוי. השיטוטים והחוויות גרמו לי בעיקר לגעגועים עזים ל WOW, העולם הוירטואלי השלם והמורכב ביותר בו נתקלתי.

כשאני מנסה לחשוב מדוע SL אכזב אותי מהר כל כך, אבל WOW ממשיך להסעיר אותי, נראה שהכל מתחיל במה שאפשר להרוויח מכל אחד מהם.

הדברים השונים שאפשר לעשות ב-SL, למשל החלקה על קרח, צניחה חופשית, משחקי רולטה או

טיול בפארק, קיימים אך ורק בשל ה"חוויה" שבהם. לא מרוויחים עליהם נקודות ניסיון אלא עוד זיכרון נעים. גם אם אפשר לזכות בכסף בחלק מהפעילויות ב-SL, אין לכסף הזה ערך "משחקי", כמו קניית שריון חזק יותר, אלא "חוויתי", כמו קניית בגד יפה יותר.

תושבי SL טוענים שזהו לא משחק, אלא "חיים שניים", שמתפקדים באופן דומה לחיים הראשונים שלנו, ולכן ערך החוויה הוא עצם העשייה שלה – כמו במציאות.

הבעיה היחידה היא שמדובר בהשוואה מצחיקה בין ריגוש פיזי לריגוש וירטואלי. הרי קשה להשוות ברצינות בין האדרנלין ששוטף את הגוף בצניחה חופשית אמיתית לבין זה שמתעורר בצניחה וירטואלית. היעדרם של אלמנטים כמו חוש הריח, הטעם והמישוש גורם לחוויה להיות מעניינת פחות ומרגשת פחות.

פיהוק וירטואלי

גם מהעולם הוירטואלי של WOW נעדרים אותם אלמנטים פיזיים בדיוק, אבל דווקא בו מצאתי שעות על גבי שעות של ריגושים. במקרה של WOW מדובר במשחק, ולכן העניין שלי בו התעורר מתוך המשחקיות: מתוך המטרות, המאמצים וההשקעה.

עניין כזה יכולים למצוא ב-SL מתכנתים ומעצבים, שיקחו על עצמם לעצב במו ידיהם את העולם, או

אנשים חברותיים במיוחד, שישקיעו בהיכרויות עמוקות. עבור אלו שאינם נמנים על הקבוצות הללו, SL ייראה קירח מכאן ומכאן: אין בו ריגוש השאוב ממשחקיות, משום שלא מדובר במשחק, ואין בו ריגוש פיזי, משום שלא מדובר בעולם אמיתי.

בעיה נוספת ממנה סובל SL היא חוסר שלמות. ברמה הבסיסית, אפשר למצוא את עצמנו מגיעים לאזורים שנבנו באופן חלקי או שחסרות בהם טקסטורות מסוימות, משום שהם עדיין בבנייה של אחד השחקנים. ברמה המורכבת יותר מדובר על עולם שקשה לתפוס אותו כשלם.

הבעיה הזו נובעת מכך שניתן לעבור בין אזורים אך ורק על ידי שיגור ולא באמצעות הליכה או מעוף. כך נעלמת לחלוטין תחושת השיטוט החופשי שקיימת ב WOW או אפילו ב GTA:SA, וההרגשה הנוצרת היא של אוסף אזורים אקראי. הבחירה בין האזורים והמעבר ביניהם לא מרגישים כמו טיול בעולמות חדשים, אלא מזכירים יותר מכל החלפה בין חדר צ`ט אחד לאחר.

השורה התחתונה

הקהילה של SL אדירה בגודלה, והיא מבזבזת על העולם מאות אלפי דולרים (אמיתיים) ביום, כך שכנראה משהו שם מרתק אנשים. אולי כדי להנות באמת מהחיים השניים שלכם תצטרכו להיות חובבי צ`טים, מתכנתים או מעצבים.

בתור מי ששמה את הדגש על משחקיות, התקשיתי למצוא את החיים השניים שלי מסעירים, וסיימתי את הטיול המאכזב מוקדם מהצפוי.

עוד ב-vgames: גילדה שלמה מושעית מ-WoW