אורצ'ה: עבר מפואר וטקסים פרימיטיביים

אוֹרְצָ'ה, שבמדינת מָדְיָה פְּרְדְש, היתה פעם בירת הממלכה הרג'פוטית. במרכזה ניצב אז ארמון מפואר, מוקף גנים ומזרקות. 14 מלכים שלטו בה בזה אחר זה וכל אחד מהם טרח לשפץ ולהרחיב את פארו והדרו של מתחם הארמונות, שהלך ותפס מקום של כבוד בעיר. אורצ'ה הוקמה ב-1531 וזכתה לימים יפים בראשית המאה ה-17, בימי תור הזהב של המהראג'ות. מָהָא פירושו גדול ורָאג' משמעו נסיך. נסיך גדול.

בעיירה קטנה זו, הסמוכה לעיר גָ'אנסי שבמדינת מדיה פרדש, חיים כיום כ-1,000 תושבים בלבד ומהבירה העתיקה נותר רק כפר גדול. בין בתי התושבים מתנשא הארמון ומקומותיו העליונות נשקף עדיין נוף מרהיב. איש אינו גר בו עוד. דומה שהעבר המפואר נכנע בפני המציאות האפרפרה, בעלת המראה המתקלף והמתפורר. למעט אחד מאגפי הארמון, שנקרא בשעתו שיש-מאהל, וששופץ והפך לבית מלון, הכל עזוב, עצוב ומוזנח.

אורצ'ה. מקום נוגע יותר, עצוב יותר (צילומים: דידי אוריאלי)

הלכנו אל מעבר לנהר וצפינו במראה שהוא כמעט קלישאה הודית – נשים מכבסות, שבגדיהן הצבעוניים רק מדגישים את הרקע החום. כתמים אדומים, ורודים, צהובים וירוקים, הרבה סלעי גרניט וברקע, כמו צומח מתוך הסלעים, הארמון המהודר, שמכאן אין רואים אפילו רמז לעליבותו. שאפתי אוויר מלוא ראותי, נושם את ההוד שמסביב, נפעם מהשתקפות הבתים הזהובים במים. צילמתי שוב שוב. הלכלוך ההודי והצבע המתקלף מבטיחים שלא לשוות למקום מראה של גלויה, אולי משום כך הוא נוגע יותר. עצוב יותר.

"רגע," ביקשה איילת, "בוא נשב". החזרתי את המצלמה לתיק והתבוננתי בארמון ובמים, שגלים זעירים הרעידו את הדמויות שהשתקפו בהם. הבטתי באיילת ועיניה חייכו אליי בטוב לב. השלווה הזאת נספגת. כאן, באורצ'ה, חוויתי את אחת החוויות העוצמתיות ביותר שחוויתי בהודו.

פגישה עם זר נצחי

ראג'ב היה, ואולי עדיין, גבר גבה קומה, חרוש קמטים, קירח לחלוטין, גלגלתו דומה לביצה. איילת טענה שצורה זו הכרחית כדי להכיל את שכלו הרב. ואכן, ראג'ב הוא אינטלקטואל אמיתי - בקי בנבכי התרבות ההודית כמו בפילוסופיה המערבית, אותה למד באוקספורד. אפשר לשוחח עמו על השינויים שחלו בהינדואיזם במאה השמינית, על הדת הזורואסטית, על תָאלֶס ממילֶטוֹס, ראשון הפילוספים של יוון, על מהווירה הג'ייני, על קונפוציוס, על לאו צה, על הרקלאיטוס ועל פרמנידס.

הגענו אליו כמעט במקרה, דרך כריסטינה, סטודנטית איטלקיה, שלמדה אצלו בימים הרחוקים ההם ומעת לעת נוסעת להודו כדי להתאבק בעפר רגליו. כאשר סיפרה לי, שנה או שנתיים קודם לכן, על האיש המופלא הזה, גיחכתי ביני לביני. הנדודים ברחבי הודו הפכו אותי ציני לגבי "גורוס" מקצועיים. היא הפצירה בי שהפעם אהיה סלחן ופתוח יותר ואף טלפנה אליו למעני. אז נסענו.

ראג'ב היה באמת אחר. הוא אינו מחשיב עצמו לגורו, אינו מניח לאחרים לכנות אותו כך ומסתייג מהפעילות באשרמים. אחרי שנות לימודים והוראה באנגליה, ראג'ב שב הביתה, התבודד במנזר, שוטט ברחבי הארץ, כדי לחזור לשורשיו. לשם כך ישב ימים ארוכים בוורנסי ובסרנט. כריסטינה טענה שאפילו שוטט כסאדהו, עניין שאני מטיל בו ספק. הוא עצמו סיפר לנו שלימד בדלהי, העמיד דור של חוקרים צעירים ופרש לאורצ'ה, בה נולד, כדי לחיות שם לבדו. אינני יודע אם יש לו משפחה. הוא לא הזכיר ילדים או רעיה ואנו העדפנו שלא לשאול. אפילו איילת, מדובבת מקצועית, העדיפה להימנע הפעם, טענה שיש שם משהו כואב.

ראג'ב קיבל את פנינו כאילו היינו מכרים ותיקים, מזג לנו כוס אחר כוס וסיפר על לימודיו בבריטניה, על הימים והלילות בהם צלל בספרים, כאילו לא היה קיים עולם אחר. הוא דיבר בערגה על עבודת הדוקטורט שלו, דומני בנושא ג'ון לוק, על המנחה הקשיש והמסור ועל החברה הבריטית. דומני שאת מבטאו ההודי הכבד סיגל לעצמו דווקא באנגליה, אולי כדי להדגיש את זרותו ואת שונותו.

ראג'ב הוא זר נצחי. חסר מולדת. באנגליה היה הודי וכאן נחשב לבריטי. ערב ארוך ישב עמנו, פיו מוכתם מאגוז הבֶּטֶל ודיבר על משטר הקאסטות, שאיילת לא חדלה מלשאול עליו. מתברר שיש תהליך מורכב, הנקרא 'סנסקריטיזציה', המאפשר לקבוצת שארים מסויימת, לנדוד בסולם החברתי ולעלות מהקאסטה שלהם, לקאסטה גבוהה יותר.

על דברים שכמעט ועברו מהעולם

למחרת העזנו לשאול אותו על הסָאטי, שריפת האלמנות. מנהג עתיק, מצמרר, בו בוחרת אלמנה למות כי אינה מוצאת טעם לחיות ללא בעלה. סאטי היתה אשתו הראשונה של שיווה וכאשר אביה לא נאות שתינשא לבחיר לבה, ביכרה למות בשריפה ונשמתה התגלגלה בדמותה של פרווטי. היא היתה לאידאל הנשי שעל האלמנה לחקות אותו ולזנק בעקבותיה אל מדורת השריפה של גופת הבעל המת. לעתים, כך מלעיזים הספרים, היו בני המשפחה מסייעים לה בבחירה הזאת.

חלק מהטקסים עברו, חלקם נשארו

"מה קורה אם היא לא רוצה להתאבד?" שאלנו בנמיכות רוח, "ואם היא רק ילדה?" המשכתי כמעט בלחש. ראג'ב עיווה פניו בשאט נפש ושאל בקורטוב של רוגז אם לא שמענו שהמנהג הנורא הזה עבר מן העולם לפני 200 שנה בערך. גנדי, בספר זיכרונותיו, קונן על כך שהציוויליזציה העשירה של הודו היתה צריכה להמתין עד בוא הבריטים כדי שיכריתו את המנהג המזעזע הזה ויעבירו מן העולם, כמו את פולחני קאלי שמאמיניה היו מקריבים לכבודה בני אדם. לשאלתנו אם שמע אי פעם על טקס כזה, השיב כי "הסאטי עבר מן העולם. מזמן".

כעבור יומיים שבנו לביתו. כדרכו קיבל אותנו בנועם. אחרי שדיבר בהתפעלות על החכמה היהודית, על הרמב"ם ועל שפינוזה, שלפתי גזיר עיתון מכיס מכנסי ובו ידיעה על טקס סאטי שנערך באחד מכפריה של מדיה פרדש. על אף התיאור היבש משהו של האירוע, דימיתי לשמוע באוזני את זעקות האשה שהושלכה למדורה בו נשרפה גופת בעלה.

ציפיתי לראותו מובך, מתעטף בשתיקה. איילת חשבה שישמיץ את הפרימיטיביים הללו שאינם מקדשים את החיים, את שטופי האמונות התפלות המבכרים את המוות. אמרה שיזעק נגד המוציאים דיבת ארצו רעה. ראג'ב הפתיע. הוא לא השמיץ ואפילו לא הצטדק. הוא שתק דקה ארוכה ואז אמר בקול מהוסס: "אכן, יש עדיין אנשים המסוגלים למשהו שאנחנו כבר לא".

• הכותב הוא מחבר הספר "שבוי בקסמה " (הוצאת מוזה)
• לאתר הבית של גילי חסקין לחצו כאן