חתונה אחרת: את הטקס ערך חבר של בני הזוג
אפרת ועמית נושקים ל-30, כל אחד מכיוון אחר. שבעי חתונות "רגילות" ישבו וחשבו איך ואיפה, כמה ולמה. על דבר אחד הם הסכימו כבר מהתחלה: הם רוצים את זה קצת אחרת, באופן שיתאים להם, והם לא רוצים בחתונה אף אחד שאין להם קשר אליו או שלא מכיר אותם באופן אישי. ולקינוח, חתונה בלאס וגאס
לרוב, השאיפה לחתונה אחרת נתקלת באופוזיציה הורית תקיפה ומאיימת, בראשותן של האמהות. אם הסטטוס "כלה בדרך" מאופיין בנגיעות קלות של נפש מעורערת, אזי הסטטוס "אמא לכלה/חתן שבדרך" הוא מפגן יום העצמאות של טירוף ושיגעון. לא מכבר פנתה אלי לייעוץ לפני החתונה אמא של כלה שבדרך ואמרה לי: "החלום שלי זה לעשות חתונה בתוך אוהל בדואי עם נרגילות ופיתות עם לבנה, אבל לבת שלי יש כל מיני ג'וקים בראש, היא רוצה להתחתן בטירה ישנה עם אח".
במקרים בודדים, הרצון לחתונה אחרת אכן מתורגם למציאות. לרוב, ההשתדלות המוגזמת ל"משהו אחר" מפספסת את המטרה, אבל ישנם מקרים נדירים של חתונות שמעניין לכתוב עליהן, ואולי אפילו ללמוד מהן, כמו זו של אפרת ועמית.
בפעם הקודמת שכתבתי על חתונות שסוטות מהנורמה המקובלת, חתונת יום שישי, הטוקבק השכיח ביותר היה "זה מתאים לאשכנזים". ובכן, קוראים יקרים, האשכנזים מכים שנית.
אפרת ועמית, חתונה ביום שישי, גם הכלה רקעה ברגלה
אפרת ועמית, נושקים ל-30 כל אחד מכיוון אחר, החליטו להתחתן. שבעי חתונות "רגילות", ישבו וחשבו איך ואיפה, כמה ולמה. עוד לפני שכל השאר היה ברור, על דבר אחד הם הסכימו: הם רוצים את זה קצת אחרת, באופן שיתאים להם, והם לא רוצים בחתונה אף אחד שאין להם קשר אליו או שלא מכיר אותם באופן אישי.
ראשון נפל כבוד הרב
הקורבן הראשון של ההחלטה היה כבוד הרב. טוב, אחרי שהוקרב הקורבן הראשון על מזבח האידיאולוגיה החתונתית שלהם, כבר אפשר היה להתחיל לעגל פינות . נבחרו דיג'יי וצלם מ"הרחוב", וגם המלצרים והברמנים לא נאלצו לחיות שבוע עם בני המשפחה כדי לענות על הקריטריון המחמיר. נבחר גם היום (שישי בערב) ונבחר גם המקום (קיסריה).
רב או לא רב, הם רצו לערוך טקס. והנה לכם רעיון יפה: מצאו מנחה לטקס, לא אברי גלעד, יאיר לפיד או מותג אופנתי אחר, אלא סתם חבר עם משקפיים מן השורה, שעלה בסנדלים ומכנסיים קצרים לתוך חופה בנויה ככל חופה וסיפר בקצרה ובהומור על בני הזוג וסיפור אהבתם, משבץ בסיפורו גם משפטים מתוך הטקס היהודי המקורי, כמו "שוש תשיש ותגל הכלה" וכו'. בהמשך ניתנו לשני נציגים - אביו של החתן ואחיה של הכלה - עד שלוש דקות לברך את הזוג. בסוף הטקס נשברו שתי כוסות (גם הכלה רקעה ברגלה) ונשמע שיר יציאה מהחופה, כמו בחתונה "רגילה".
אחר כך הוגש בשר, לא בהכרח כשר, נרקדו ריקודים והוגשו קינוחים חלביים. בהמשך, באופן יותר קונבנציונלי ובפורום מצומצם יותר, צ'קים נספרו, קללות סוננו, חשבונות נפתחו וגם נסגרו.
חוץ מחשבון אחד כמובן, החשבון עם המדינה. אמנם החבר שערך את הטקס הוא אזרח שומר חוק, אבל החוק בישראל אומר שהרבנות היא הגוף היחיד המוסמך לערוך פה חתונות. אם כך, שתי אופציות עמדו בפני הזוג שלנו כדי שהמדינה תכיר בנישואיהם: לסור לרבנות הקרובה לביתם ולערוך שם טקס קצר נוסף, או לסובב את הגלובוס ולחפש מדינה אחרת שתחתן אותם.
רוב הזוגות שבוחרים להתחתן בחו"ל עושים זאת מחוסר ברירה, אבל במקרה שלנו מדובר בשני יהודים כשרים, שבחרו להמשיך את חוויית החתונה האחרת שלהם מעבר לים. ולא סתם בקפריסין הקטנה או בסופ"ש בפראג ב- 129 יורו, אלא הרחק בלאס וגאס המהבהבת והמהממת, עיר החטאים, שהקשר היחיד בין תעשיית ההימורים שלה לבין נישואים הוא סיכויי ההצלחה.
נישואים נוסח לאס וגאס
ולהלן המשך הסיפור, מלווה בפרטים הפרוצדורליים, אם חשקה נפשכם להתחתן במדינת נבאדה:
במכנסיים קצרים וכפכפים, ב"בית תפילה" בלאס וגאס
חמושים בחיוך ובדרכון הגיעו אפרת ועמית לבניין העיריה (פתוח כל יום משמונה בבוקר עד חצות), חתמו על מסמך שמצהיר על רווקותם, שילמו 59 דולר ויצאו החוצה. מחוץ לבניין העיריה חיכו להם ספסרי חתונות והציעו את מרכולתם המגוונת: חתונה עם אלביס, חתונה בקזינו, עם צלם, בלי צלם, חתונה במסוק, חתונה בגרנד קניון, חתונה רומנטית, חתונה אקסטרווגנטית ועוד. הזוג שלנו בחר במסלול הזול והמהיר, שעלה 200 דולר כולל טיפים והסעה למקום החתונה בלימוזינה. החתונה נערכה ב-chapel, שזה בשפה הנוצרית כנסיה, אבל הזוג שלנו הרי לא היה מעוניין בסממנים דתיים כלשהם בחתונתו, לכן נעדיף את המונח הכללי "בית תפילה". ב"בית התפילה" יש כמה חדרים, כל אחד מהם בסגנון תקופתי אחר. והזוג שלנו, במכנסיים קצרים וכפכפים, בחר דווקא בחדר בסגנון ימי הביניים, אולי כהתרסה לחוק הישראלי המיושן והחשוך המונע חתונות שלא על פי החליל האורתודוכסי.
אחרי טקס קצר של חמש דקות, שכולל החלפת נדרים וטבעות מול שני עדים (בתוספת תשלום אם אין לכם קרובי משפחה באזור), הכריז עורך הטקס שעכשיו, סוף סוף, אפרת ועמית הם בעל ואשה לכל דבר, לפחות בעיניו ובעיני החוק האמריקאי.
את האישור מבית התפילה שולחים לאישור בירוקרטי אחרון בתוספת עשרה דולרים, ואחרי חודש מקבלים הביתה את האישור החוקי הכתוב על הנישואים. את האישור הזה מתרגמים לעברית אצל נוטריון ומגישים למשרד הפנים שאמור בסופו של דבר לתת את הגושפנקה הסופית והישראלית להיותכם בעל ואשה. מזל טוב.
לא מוכרחים לטוס עד לאס וגאס להתחתן כדי שהחתונה תהיה אחרת, אם כי זה אחלה קטע, בטח כשזה משתלב עם ירח הדבש. חתונה אחרת לא צריכה להיות שונה ב-180 מעלות מהשטאנץ המוכר והמאוס, והחתונה שנערכה בארץ היא דוגמה מקסימה לכך. היציקה של תוכן אישי לטקס הנישואים היא זו שעשתה את ההבדל הגדול באירוע.
- רועי גזית הוא העורך הראשי של Hnet, פורטל מידע על חתונות
