אז בכל זאת לכל סיר יש מכסה?
גדלתי בבית שבו אוכל הוא חלק מרכזי וחשוב מהחיים, ואני עדיין מוצא את עצמי עומד מוקסם בכל פעם מחדש מול סיר מבעבע, לתוכו מכניסים חומרי גלם די משעממים ומוציאים הרמוניה של טעמים וריחות. אבל איכשהו, מה שעובד לי די טוב במטבח, לא ממש מצליח לי בחיי האהבה
בתור אחד שאוהב מאוד לבשל, יש לי עניין מיוחד בכלי המטבח שלי. גדלתי בבית שבו אוכל הוא חלק מרכזי וחשוב מהחיים, ואני עדיין מוצא את עצמי עומד מוקסם בכל פעם מחדש מול סיר מבעבע, לתוכו מכניסים חומרי גלם די משעממים ומוציאים הרמוניה של טעמים וריחות שממלאים את הבית ועושים נעים וחם גם כשבחוץ ברקים וסוער. למדתי עם השנים שבשביל אוכל טוב צריך להקפיד על מוצרים איכותיים וטריים ככל האפשר, לדאוג שלא יהיה להם קר מדי ולא חם מדי ולהקפיד על פרק הזמן המתאים לכל שלב ושלב.
אבל איכשהו, מה שעובד לי די טוב במטבח, לא ממש מצליח לי בחיי האהבה. תמיד זה יוצא מפולפל מדי, או חם מדי, או סתם פושר. לפעמים אני קצת מגזים עם המלח, פעמים אחרות שוכח איזה מרכיב חשוב והכרחי, ולפעמים אני כל כך מבוהל, שאני שוכח בכלל להדליק את האש. "הכל עניין של זמן וניסיון", אמא שלי ניסתה לעודד אותי כשהצלחתי לשרוף מרק בפעם הראשונה שבישלתי. והיא, כמו תמיד, צדקה בסופו של דבר לגבי הבישול. ומה עם חיי האהבה? האם גם שם הכל עניין של זמן? שאני רק צריך לחכות, ליום שבו אדע מה לעשות?
התעוזה האמיתית היא לשנות את המתכון הסטנדרטי
בראייה לאחור אני מבין שאלמלא הייתי שורף כל כך הרבה סירים, וצריך להשליך לפח או לאכול בחוסר חשק איזה מאכל שלא ממש הצליח, לא הייתי יודע לבשל באמת. למדתי לבשל רק כשהבנתי שהתעוזה האמיתית היא לשנות את המתכון הסטנדרטי שכתוב בספרים, לשכוח מכל החוקים וללכת עם הלב. לתת לאוכל לדבר אליך, לגעת בו כמה שפחות, ולא להיות לחוץ כל זמן ההכנה שמא זה לא יצליח.
ומה קורה ביחסים עם אנשים ?למה דווקא שם אני כל כך מבוהל, ומפוחד, ולמה לעזאזל אני תמיד, אבל תמיד, מוצא את עצמי אוכל דייסה דלוחה ומגעילה, כשכל חומרי הגלם הטובים היו שם מלכתחילה? מה עשיתי להם, ולאן הם נעלמו?
אני מעדיף את הסיר שלי קצת שרוף בתחתית
וסירים, בואו נדבר על הסירים. יש כאלה שאוהבים את הסירים שלהם חדשים ונוצצים. אני מעדיף את הסיר שלי קצת שרוף בתחתית. אני לא ממש מסתדר עם סירי טפלון ששום דבר לא נדבק אליהם, ומתאהב בסיר ישן וחבוט, שעברו בו מספיק בשרים ורטבים, ירקות וצירים. זה לא פלא שהסיר שאני הכי אוהב הוא זה שסבתא שלי סחבה איתה כשעלתה לארץ. מכל הדברים שהיא יכולה היתה להביא לישראל, היא בחרה בשעון אורלוגין ענק וכבד, מעיל שמתאים אולי לסיביר וסיר ששוקל בערך כמוני. וזה לא כל כך הרבה, אבל זה גם בטח לא מעט.
יש לי יחסים מאוד טעונים עם הסירים שלי, ולפעמים, אם להודות על האמת, אני אפילו מתעצבן עליהם. קחו לדוגמה את הסיר הגדול, שאני די מחבב ברוב הימים, שלא מצליח להיסגר. המכסה כמעט מתאים, כמעט יושב טוב, אבל לא ממש. כבר חודשים שאני מתעצבן עליו, ממש יוצא מהכלים (סטגדיש!), עד שיום אחד, לגמרי במקרה, הבנתי שזה לא הוא - זה אני.
חיפוש קטן בארון גילה לי שמבלי לחשוד אפילו, ניסיתי במשך חודשים לסגור את הסיר האומלל והסורר עם מכסה ששייך בכלל לסיר אחר. שאני מנסה להתאים לו, בכוח ממש, את המכסה הלא נכון. כל העצבים, האכזבות, והכי גרוע - האורז הדביק - כל אלה היו יכולים להיפתר בשנייה אחת. אם הייתי עוצר, מחטט קצת במעמקי הארון ובודק.
זה קצת הצחיק וקצת הרגיז אותי לגלות שהתשובה למה שהטריד אותי כל כך הרבה זמן נמצאה תמיד מתחת לאף. ומיד עפתי למחוזות אחרים, וחשבתי לעצמי שאולי גם התשובה להרגשה התמידית הזו שלי, לתחושת ה"משהו שם לא מתאים", או "זה לא ממש מסתדר" שמתקרבת בכל פעם, נמצאת כבר מול העיניים. יושבת שם בחושך ובשקט כמו כל פולנייה טובה, ומחכה לרגע בו אמצא אותה, אדפוק לעצמי על המצח ואגיד "טמבל, אם רק היית רואה את זה קודם", או "אם רק היית טורח לחפש טוב יותר".
אז כנראה שהמשפט ההוא, הידוע, צדק, ולכל סיר באמת יש מכסה. המכסה לסיר שאני הכי אוהב היה כאן כל הזמן, והגילוי הקטן והאידיוטי הזה עשה אותי שמח כמו שמזמן לא הייתי. עכשיו רק נשאר לי לסגור חשבון עם הקלחת המחורבנת - ואני אולי, סופסוף, אהיה מאושר.
