באמצע החיים, לגלות שבעצם הלכת לאיבוד
ככל שהשנים עוברות הריקנות גוברת, את רצה בשבילי החיים ומשאירה את הילדה הקטנה עזובה מאחור, על שפת המדרכה, משחקת עם ציפי הבובה. היא רואה אותך מתרחקת ועיניה עצובות, היא קוראת לך לחזור, אבל את עסוקה במרוץ
השיער שלך כבר לא שלך, הוא שייך לספר שאם את לא רואה כל שבוע את משתגעת.
הגוף שלך שייך לחדר הכושר, אליו את רצה בכל פעם שאת רואה גרם מיותר מבצבץ לו במראה.
המוח שלך גם הוא כבר לא שלך, הוא נשלט מרחוק בידי שחקנים ושדרנים ששטפו לך את המוח מגיל צעיר. "בוורלי הילס", "מלרוז פלייס", "שושלת" ועוד כל מיני תוכנות הפעלה ריקניות שתפקידן להתאים אותך לעולם המודרני הרדוד והפלסטי.
החזה שלך הושאל לך לעשר שנים מאיזה רופא אליל מרמת אביב.
את הבגדים שלך את בוחרת תוך כדי עלעול במגזין הנשים התורן.
האם בכלל נשאר משהו מהילדה התמימה והנאיבית?
ובכל זאת יש לך את רגעי הבדידות האלה, בם את שואלת את עצמך מי את במהות, מתחת לכל שכבות הצבע והפלסטיקה, האם בכלל נשאר משהו מהילדה התמימה והנאיבית שהיית פעם, הילדה הפשוטה שגדלה בשכונה?
ככל שהשנים עוברות הריקנות גוברת, את רצה בשבילי החיים ומשאירה את הילדה הקטנה עזובה מאחור, ישובה על שפת המדרכה, משחקת עם ציפי הבובה. היא רואה אותך מתרחקת ועיניה עצובות, היא קוראת לך לחזור, מושיטה את ידה, ואת עסוקה במרוץ, מביטה לצדדים שלא יעקפו אותך, במקום לאחור, לילדה שבכפור.
הערב יורד. הילדה אוספת את ציפי הבובה וחוזרת לביתה. הגשם צולף, פורם את שערה. הילדה מגיעה לביתה, והבית כל כך מוכר. היא נועלת את השער מאחור וצועדת בשביל העפר בין שטיחי הפרחים, פותחת את הדלת ונעמדת על המפתן, ושוב מביטה אלייך. מבטה חודר לתוך נשמתך, פוסע בין כל השבילים ומגיע היישר למקום הגעגועים, לחדר אפלולי שהיה סגור כל כך הרבה שנים, תריסיו מוגפים. גם העצב שוכן בו, ופתאום מתעורר.
את מרגישה איך קרן אור אחת מעירה את מה שהרדמת כבר לפני 20 שנה. את נעצרת ומתחילה לצעוד לאחור, מרגישה את ענני הסערה נאספים לך בפנים, הברקים
רועמים והרוח נושבת.
השער שכאילו חיכה לך שנים נפתח, מזמין אותך פנימה
את נעמדת לפני השער הירוק, מושיטה את היד לפתחו, והשער שכאילו חיכה לך שנים נפתח מעצמו, מזמין אותך פנימה.
הסערה מתעצמת, היא עוקרת עצים, עיתונים מתעופפים, גגות מתרסקים. את פוסעת בהיסוס לעבר הבית המוכר שעומד לו שליו בתוך כל המהומה. גן הפרחים מסביב מפליא ריחו, מנגן לך שיר ערש של ניחוחות.
את מתקרבת לילדה ונעמדת מולה. עיניה הדומעות שמחות לראותך. מבטה מקפיא אותך, הסערה הופכת לסופת שלגים איומה. אצלך בפנים נערמים הרי השלג, מכסים כל פיסת קרקע מוכרת. הכל נצבע בלבן חיוכה של הילדה, פוצע את העננים ומתיר לשמש להיכנס לגן המשחקים.
היא מושיטה אלייך את ציפי הבובה, כולה רטובה, קרועה ובלויה. את אוספת אותה אלייך, מחבקת את ציפי, הזכרונות מכים בך בעוצמה, מקהים את חושייך וראשך מסתחרר.
הבובה הבלויה הופכת לחדשה, כפי שהיתה כשקיבלת אותה בגיל חמש. הילדה הקטנה מחויכת כולה. "התגעגעתי", היא אומרת, מושיטה את ידה. את מושיטה את ידייך, מצמידה אותה לליבך. הכל מסביב מסתחרר כמו סופת הוריקן ענקית.
היא מחבקת אותך כל כך חזק, עד שאת כמעט לא יכולה לנשום. הדמעות מתערבבות בגשם. היא מביטה לתוך עינייך, ואת כולך נקרעת, רוצה לברוח, להתעלם מכל זה, להתעורר מהחלום.
"זה לא חלום, זו האמת", היא אומרת, כאילו שמעה את רחשי ליבך. "היה לי עצוב בלעדייך כל כך הרבה שנים, כבר חשבתי ששכחת אותי".
את רוצה לענות לה, אבל הסערה שואבת את מילותייך.
"גם ציפי היתה עצובה", מוסיפה הילדה ומניחה את הבובה ביניכן. "שמחה שחזרת". אצבעותיה לופתות את ידייך. את מתפרקת, מאבדת את שיווי המשקל ונוחתת על הרצפה הקרה.
הילדה נבהלת ורצה לתוך הבית. את מנסה לאחוז בידה ולצעוק "אל תלכי", אבל את מותשת, יוצאת לך רק לחישה רפה. את שוב לבד בעולם.
ואז נפתחת הדלת, אור לבן בוקע מבפנים. הילדה יוצאת, כולה חיוכים. לצידה פוסע אדם מבוגר, מניח את ידו על כתפה, ושניהם צועדים אלייך. האיש הזה כל כך מוכר לך, אבל האור מסנוור.
הם מתקרבים, הוא מושיט את ידיו, אוסף אותך, מרים אותך בידיו כאילו היית ילדה קטנה. ריחו המוכר מכה בך כמו ברק שמנפץ את השמיים.
"אבא?" את לוחשת. הוא מחייך. "כן ילדה", הוא עונה בקולו המלטף. "את עייפה וצריכה לנוח".
אבא מניח אותך על המיטה, מכסה אותך ומנשק את מצחך. "לילה טוב ילדה".
"אבל אבא, אתה חי?" את שואלת.
"כשתתעוררי תביני", הוא עונה, מגיש את ידו לילדה. "בואי, צריכים ללכת".
שניהם צועדים לכיוון היציאה. רגע לפני שהם נעלמים הילדה נעצרת ומביטה לאחור. "השארתי לך מזכרת", היא אומרת ומצביעה על ציפי הבובה.
מעל הציפורים שרים לך שירים של בוקר, ואת מתעוררת מקרן אור שחודרת למיטתך. מתעוררת נסערת, אבל גם שלווה. אוספת את עצמך למקלחת, משחזרת את החלום, מתמכרת למים החמים.
כשאת חוזרת לחדר את מבחינה במשהו מתחת השמיכה. ציפי הבובה. מבולבלת, את מתיישבת בקצה המיטה. מרגישה משהו שונה, מרגישה אחרת.
את מביטה במראה, ובפעם ראשונה זה שנים רבות, את רואה את עצמך, ולא איזו אשה אחרת.
האימייל של גיל
לפנייה לכתב/ת 
הבובה הבלויה הופכת לחדשה, כפי שהיתה כשקיבלת אותה בגיל חמש
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
