מלח הארץ שאיננה

לא פגשתי את רותם שני בחייו. בשנים האחרונות, טיפין־טיפין, אני שומע עליו בשיטוטי ברחבי צה"ל. אני מכיר כמה אנשים שהכירו אותו. את הפרטים אתם יכולים לקרוא בכתבה. כמו בכל סיפור כזה, הפרטים לא ממש חשובים.

"אגדה", קורא לו חברו אבירם ברקאי, בטקסט היפה והעצוב שכתב על רותם באתר האינטרנט שלו. אגדות צה"ליות הן עניין מסוכן: בדרך כלל המפגש האישי איתן לא עושה לך ולהן טוב. זאת מילה שבצה"ל, כמו בכל צבא ואולי יותר, משתמשים בה בקלות רבה מדי ביחס לתכונות מעטות מדי של החיה האנושית — ובמיוחד ביחס ליכולת להרוג, לא בדיוק תכונה שאפשר לשפוט ממנה הרבה על איכותו של מישהו. אחר כך אתה פוגש אדם, והוא מורכב הרבה יותר, ובהרבה מקרים של לוחמים בצבא הרבה פחות. שלא לדבר על כל אלה שעוד חיים את האגדה של עצמם, הרבה אחרי שהחיים כבר לקחו אותם ואותנו למקום אחר.

אבל הסיפור של רותם שני הוא לא רק אגדה צה"לית, אלא משהו עמוק ושורשי בהרבה — האגדה על בן הארץ. פעם, כשעוד לא הכירו את המילה "נראטיב", האגדה הזאת היתה הסיפור הציוני בה"א הידיעה. בשביל זה, סיפרו לנו כשהיינו קטנים, באו לכאן יהודים מכל הארצות שבהן היו בנים דחויים: כדי שתהיה להם ארץ שאת שביליה הם מכירים כאת כף ידם, כדי שיעברו אותה ברכב וברגל ובלילה וביום, כדי ששום מחסום פיזי או אחר לא יעמוד בדרכם. כדי שיגדלו להם ילדים יחפים ופרועי שיער, העוברים את המדבר בסערה ויודעים דרך נשר בשמיים ודרך נחש עלי צור ובזים לפחד, אותה תכונה שכשאני הייתי ילד קראו לה "גלותית" וגם "סבונית", כי אז עוד לא נולדו הפוליטיקלי־קורקט ותעשיית הזיכרון של השואה.

האגדות של ילדי כבר לא מורכבות מחומרים כאלה. זה לא עושה אותם טובים פחות ממני, אולי להפך. הזמנים השתנו, הרוב לטובה. הרבה מהדברים שגדלנו עליהם לא היו חומרים מזינים במיוחד. השאלה היא מה צימחנו לנו במקום. מיתוסים הם אבני יסוד של חברה, ואיזה אבן שמנו לנו לראש פינה אחרי שבן הארץ זז הצידה, זאת שאלה גדולה. נדמה לי שהיום אין שם אבן בכלל.

רותם היה ולא היה איש צבא. בדברי ימי צה"ל יש אנשים כאלה, שריחפו כפרפר ועקצו כדבורה במקביל למערכות הממוסדות. המערכות הגדולות הן שעושות את המלחמה, אבל היכולת לקחת מה שיש לאנשים האלה לתת ולא לדחות אותם היא המאפיין של צבא מיליציוני במובן הטוב של המילה. צה"ל, הרבה מאוד שנים, היה צבא כזה. לא מעט יחידות ויכולות של הצבא נולדו מרוחם ומתכונותיהם של יחידים. כך יסד אברהם ארנן את סיירת מטכ"ל ומוקי בצר הקים את שלדג, שלא לדבר על מסגרות קטנות ואזוטריות בהרבה.

יותר מהכל, יותר מהכישלון הפיקודי והתוכניות המגומגמות, מלחמת לבנון השנייה לימדה אותנו כמה איבד הצבא — המחפש לעצמו דרך בעולם חדש ולא תמיד מופלא של מלחמות אחרות וחברה אחרת — את רוח המיליציה הזאת. היא אינה פשוטה היום כמו שהיתה פעם. קשה מאוד ליישב אותה עם צבא טכנולוגי, מתמקצע, שמוטלות עליו משימות שכבר אינן היעד ההיסטורי של מיליציה: לקום ולהגן על הבית. אבל אפשר וצריך היה לעשות את זה טוב יותר.

זאת העצם הרגשית התקועה היום בגרונם של קציני סדיר ומילואים רבים כל כך, ושום דבר עוד לא נעשה כדי לחלץ אותה. יותר מהכל, כשהם מסתכלים למעלה ולצדדים, הם מבקשים שם את הסיפור הפשוט, הפשטני אולי, על בן הארץ. זה שהיה ואיננו.