"קול באשה תפילה" - נשים חזקות בטליתות

לפני כחמש שנים ערכה פרופ' יעל קציר סיור לתלמידיה בקורס על התקופה הצלבנית בארץ ישראל, אותו היא מעבירה במכללה האקדמית בית ברל. הקבוצה עברה בירושלים העתיקה, כשפתאום שמעה קציר קול שירת נשים עולה מהחורבות הצלבניות.

כשהלכה בעקבות השירה, גילתה קציר קבוצת נשים מתפללות באתר הארכיאולוגי, שלפני שנים שימש כאכסניה על שם מריה הקדושה. ההפתעה הראשונית התחלפה בסקרנות שהניעה אותה להתחקות אחר נשות הכותל והיא החליטה לתעד אותן בסרט דוקומנטרי. התוצאה היא הסרט "קול באשה תפילה", שיוצג בפסטיבל דוק-אביב בחודש מרץ. 

הסרט צולם בשנת 2002, בתקופת העתירות של נשות הכותל לבג"ץ, כשהן מבקשות לממש את זכותן להתפלל בעזרת הנשים כמנהגן, כשהן קוראות בתורה, מתעטפות בטליתות ומתפללות בקול רם. פסק הדין הראשון קיבע את זכותן זו, אלא שאז הקימה העדה החרדית קול צעקה, שהביא ללחץ פוליטי ולדיון מחודש בפני תשעה שופטים - שישבו על המדוכה בכדי להכריע בשאלה. ברוב זעום של חמישה שופטים נאסר על הנשים לקרוא בתורה ברחבת הכותל, בהסתמך על פסק דין שנשען על פגיעה ברגשות החרדים ולא על חוק קונקרטי.

לאחר שבג"ץ לא קיבל את עתירתן, ופסק להקים עבורן אתר נפרד בעלות של שישה מיליון שקל, פיצלו הנשים את התפילה לשניים – הן מתחילות בכותל, ואת קריאת התורה עורכות בחורבה הצלבנית, בבור של 12 מטר מתחת לאדמה, הצופה על כותל המערבי ומוסתר מעין הציבור.

"אנחנו לא מצורעות"

"אנו לא מצורעות ולא צריכות להיות מופרדות מהציבור. המטרה שלנו היא לקרב כמה שיותר נשים ליהדות ולא להפך", זועקות בסרט נשות הכותל, שמציג תמונה הלכתית כמעט מוסתרת בעולם האורתודוכסי: למרות שאישה פטורה מכך - מותר לה לקרוא בתורה, מותר לה להתפלל במניין נשים ומותר לה להתעטף בטלית. יותר מכך, נשים שמקיימות אלה מתויגות כמחללות את הדת.

קציר: "לרבנים של היום קשה להתמודד באופן כנה עם הסוגייה. היסוד המהפכני לכאורה של טענות נשות הכותל מתברר כחסר אחיזה בהלכה - הקובעת כי אישה פטורה ממצוות העלייה לתורה, אך אין פירוש הדבר שאסור לה לעשות כן. יש רב שיגיד שהוא בעד כל דבר שיקרב את הנשים לאל, ויש אחר שיחוש מאויים נוכח הנסיבות הפוליטיות שאינן נסיבות אמיתיות. בבתי כנסת אורתודוכסיים מודרניים בארצות הברית מתקיימים מנייני נשים במטרה לפתוח את ההשתתפות בחיי הקהילה היהודיים.

"הניתוק שבין האשה לספר התורה, שמעולם לא קראה בו באופן בלתי אמצעי, אינו נובע מבעיה הלכתית. לא נתנו לנשים לעלות כדי לא לבייש גברים שאינם יודעים קרוא וכתוב. זו גישה שהתאימה לקונבנציות של התקופה - זה פשוט היה ערעור על מעמד הגברים. אבל 'החטא' הזה הוליד מצב שבו אשה שרוצה להשמיע את קולה בתפילה כביכול מערערת את כל המסורת היהודית?".

מלבד הסקרנות, קציר מספרת גם על האג'נדה שמאחורי הבחירה במושא הסיקור. "האשה היהודייה היא חזקה, ואנו רואים את הכוח שלה בכל מיני היבטים. אני מרגישה שבחברה שלנו אין מספיק נכונות לתת את ההערכה והמקום לנשים חזקות ביצירה של הקולנוע הדוקומנטרי. מעדיפים להראות את הדפוקות והנאנסות.

"אני מתנגדת להצגת האשה כקורבן - דבר שמחזק זאת גם בדימוי שלה בחברה. לכן, אני מזדהה עם הנשים הללו, שדרך הפעולה שלהן מרתקת כי אין בהן קורטוב של אלימות".