מצאו את ההבדלים: משחקי הילדים של אז והיום

ישבנו וחשבנו לנו איך התגלגלו המשחקים הישנים שלנו, לתוך העולם הווירטואלי המודרני. הנה לכם כמה דוגמאות לדרך שבה התפתחנו ואיך הילדים של היום, מוצאים את הסיפוק (המפוקפק?) במשחקים אלקטרוניים, כשהם בכלל לא מכירים את המקבילה האמיתית שעליה גדלנו.

מחבואים

פעם שיחקנו במחבואים. המטרה של המשחק היא למצוא חברים, שמסתתרים באזור ולחשוף את מיקומם.

היום יש לנו את ICQ, סמס, מסנג'ר ושאר התוכנות למסרים מיידיים, שבעזרתן אנחנו מוצאים חברים ברחבי הרשת ומתקשרים איתם. השרשרת החברתית שלנו נקבעת, על פי מספר החברים ברשימת הכתובות.

 לפעמים אנחנו מגדירים את עצמנו Away או Busy כדי שלא יטרידו אותנו, ולפעמים אנחנו דווקא נדחפים ומציקים לחברים און-ליין.

שוטרים וגנבים

היינו מתחלקים לקבוצות, ומתחילים בפעילות נמרצת לתפיסת החברים בקבוצת הגנבים. טקטיקות פעולה מתוחכמות, מארבים, אמצעי פיתוי ולחץ פיזי מתון היו חלק מהמשחק הזה, שלעיתים גם התלהט לעימותים גופניים שהשאירו את חותמם, בצורת סימנים כחולים או שריטות מדממות.

היום תמצאו את השחקנים המודרניים מבלים שעות, בשרתי משחקי פעולה מקוונים. הם חמושים במגוון כלי נשק הרסניים והמסכים מתמלאים בדם וגופות מרוטשות, של המסכנים שלא השכילו להגיב בזמן. שלא כמו במשחק האמיתי, אף אחד לא חוזר הביתה פצוע, אלא מופיע בריא ושלם מחדש במשחק כדי לנסות להשיב את כבודו האבוד, על ידי מציאת דרך אכזרית ומתוחכמת לנקום ביריביו.

מונופול

אחחח. משחק הקופסה הפופולארי ביותר במחוזותינו הנוסטלגיים. היינו יושבים ימים שלמים ומנהלים אימפריות כלכליות על גבי לוח המשחק. פיתחנו יכולות כלכליות פנומנליות, שהיו אמורות להפוך אותנו לפחות לארקדי גאידמקים קטנים. בנינו בתים, הצבנו מלונות, רכשנו מגרשים בחיפה ואפילו נכנסו לכלא והפסדנו את מענק הקליטה של 200 הלירות,

 שהובטח בכל סיבוב.

המקבילה האלקטרונית היא כמובן משחקי סימולציה ובניית ערים. סימסיטי המיתולוגית. Ceasar ודומיהם מאפשרים לנו לשחק את אלוהים ולשלוט בתושבי הערים שבנינו. בגחמת עכבר נוכל להעלות מיסים, לשטח רובע מגורים שלם או לבנות את הגרסה שלנו למגדלי עזריאלי. משחקים אחרים יציבו אותנו בקודקוד הניהול של פארקי שעשועים או גני חיות, שעלינו לנהל ולהפוך אותם לעסקים משגשגים ורווחיים.

מכות!

אי אפשר להגג על תקופת ילדותנו, מבלי להיזכר בכל הפעמים שבהם התקוטטנו עם ילדים אחרים. הסיבה לא הייתה ממש חשובה, מה שחשוב היה הכבוד. לא היו ממש חוקים למשחק הזה. מי שירד מהמגרש ממרר בבכי, הפסיד. בדרך כלל זה היה מלווה באמירה מהסוג של "חכה, חכה מה אחי הגדול יעשה לך". במקרים קיצוניים, הוזעקו ההורים כדי להפריד או לצורך בקרת נזקים.

הדרדקים של היום, מעדיפים להפליא מכותיהם באמצעות מקשי המקלדת ולחצני בקרי הפלייסטיישן שלהם. טורנירים נמרצים של לחימה עד כלות, מתבצעים על גבי פלטפורמות כמו טקן או וירטואל פייטר.

חובבי הז'אנר אפילו משחקים בסימולציות של לוחמי ה-WWF החביבים ומשחזרים תנועות קרב מפורסמות.

השרירים היחידים שמשתתפים בפעילות הזו הם שרירי האצבעות, אבל גם כאן הכבוד משחק תפקיד חשוב ולא פעם, גם ניגרות דמעות צורבות של בושה מההפסד. בעיקר כשאתם מובסים על ידי דרדס רשע בן 10.

כדורגל וסטנגה

משחקי הכדור היו חלק נכבד מהפעילויות בשכונה הישנה. טורנירים בין שכונות, בין בניינים וסתם אחד על אחד, היו מחזה יומיומי. לפני כל משחק, המצאנו את החוקים מחדש ומספר השחקנים היה תלוי ברשות ההורים. משך המשחק לא היה מוגדר ולעיתים קרובות הוא נחתך על ידי השכנה הרומניה התורנית, שצרחה עלינו להפסיק מכיוון ש"הרעש הזה משגע אותי!"

היום אפשר לשים אוזניות וללהטט בכדור בדמותם של מיטב כוכבי העולם. משחקי פיפא ופרו אבולושן, גוררים ערימות של מעריצים לאצטדיונים הווירטואליים. יש כמובן ליגות מסודרות ואפילו אליפויות אזוריות ובינלאומיות. הכוכבים החדשים זוכים לכבוד גדול בקהילת השחקנים, גם אם לא הריחו מעולם כדורגל אמיתי.

אופניים ועגלות

היו ימים חברים. ימים שבהם היינו פושטים על עגלות התינוקות, מפרקים מהן את הגלגלים ובונים ממסגרת של קרשים עגלת מרוצים, הנהוגה על ידי חבל שהחזקנו ביד.

לעגלה היתה הנעה אחורית, בדמותו של חבר פרייר שדחף אותנו (כמובן שהבטחנו לו כי אחר כך נדחף אותו גם אנו בתורנו) או שהיינו מתייצבים בראש הירידה הגדולה בעיר ושועטים למטה ללא מעצורים, כשאנחנו בטוחים שלא נפגוש אף רכב בדרכנו במדרון.

היינו מנהלים מרוצי אופניים מסביב לבלוק ותמיד בהינו בהערצה בילדים ברי המזל, שהיו להם אופניים חדישים עם הילוכים (עדיף ראלי צ'ופר) או כסא בננה.

משחקי המירוצים האלקטרוניים של היום, יהפכו כל אחד למייקל שומאכר. העתקים מדויקים של מסלולי מרוצים בעולם וסימולציות מדויקות של המכוניות והאופנועים המודרניים, שטסים על המסלולים במהירויות שרק יכולנו לחלום עליהם. מרוצי פורמולה 1 ואופנועי שטח, זמינים היום לכל גיל והתרסקויות לתוך קיר המגן של המסלול, לא יגרמו כל נזק משמעותי.

קולנוע

היינו הולכים לסרט בערך פעם בשבוע. ריח הפופקורן בכניסה. הפרסומות המדליקות בתחילת הסרט והשקופיות המהוהות של אלו, שידם לא הייתה משגת להפיק סרטון אמיתי. יכולנו לשבת בחושך ולשים את היד, מבלי משים, על כתפה של זו שלידנו.

היום כולם מורידים סרטים מהרשת. לא מתלבטים לאיזה סרט כדאי ללכת, איזה קולנוע שווה יותר. הלבטים היום הם באיזה "קודק" להשתמש ואם אפשר גם להוריד כתוביות בעברית. אין את חוויית היציאה לסרט וגם זו שלידנו, בעצם לא נמצאת איתנו אלא חבויה בתוך הצפצוף המעצבן של האייסיקיו, בכל פעם שהיא רוצה לומר משהו.

הכתבה פורסמה ב"זמן דיגיטלי" - מגזין ברזולוציה גבוהה. לחצו כאן לרכישת מנוי. 

הצטרפתם כבר לניוזלטר של קטעי קישור? הירשמו באמצעות תיבת הרישום התכולה מימין ותקבלו את הקישורים הכי מעודכנים בדואר האלקטרוני