מתי יבינו שלב שבור זה מחלה קשה?
זה סיפור על בחור שאהב בחורה, ופתאום הלב שלו חטף בעיטה אדירה. הלוואי והייתי סתם מתבונן מהצד. הסיפור הזה הוא שלי, אחד לאחד. אז חשבתי להכריז על יום מיוחד
זה סיפור על בחור שאהב בחורה, ויום אחד הלב שלו חטף בעיטה אדירה. הלוואי והייתי סתם מתבונן מהצד, אלא שהסיפור הזה הוא שלי, אחד לאחד.
בוקר אחד היא ביקשה שיחה, ובצהריים כבר לא היינו זוג. שנה, כאילו כלום. כל כך פשוט. "התנהגות של שרלילה טיפוסית! שכח ממנה!" כך החברים. איזו נחמה אווילית, מה פתאום שרלילה? היא מהנדסת, היא חכמה.
"היא תחזור על ארבע! היא עוד תצטער שעזבה אותך!" אמרו.
שטויות! אשליות זה הכי גרוע. היא לא תחזור, היא לא תזכור, היא גם לא נפקנית. לא מתאים לה וזהו. זו זכותה. והגוף שלי קורס, הכתפיים, עצם החזה רועדת, הכליות צורבות.
בטח שניסיתי להחזיר אותה. התקשרתי: "נו בואי, היה לנו טוב". היא צחקה ואמרה שאין מצב."תמשיך הלאה חמוד, תתגבר עלי, לא ביג-דיל, בקושי שנה היינו יחד".
ואיך בדיוק אתגבר, חכמה שכמותך?
"כאן תל-אביב, לא חסרות בנות, ואתה נראה אחלה, יאללה, חייבת לזוז, ביי".
הילדים העתידיים שלנו בבת אחת כאילו גוועו גם הם
כן, זוזי, תמשיכי... הרי דיברת על חתונה קטנה ליד הכנרת, שני ילדים חלמת להביא... איך להתגבר? לא מאשים אותך. אבל אני גמור, ואם לא פיזית, הרי שמשהו בפנים גווע, ושני הילדים העתידיים שלנו בבת אחת כאילו גוועו גם הם.
נדיר אצלי, אבל הפעם באמת היתה אהבה. "גבר, איך לא שמת לב שהעסק מתרסק? צריך בקרה לרגשות, לא ידעת?"
לא, לא ידעתי. וכאילו שבי האשמה, כאילו יכולתי למנוע. מה זה לשלוט ברגשות? איך אפשר? שנה יחד, התאהבתי, אהבנו. וזהו, פתאום קמה והלכה! והיא לא חייבת הסבר.
שיגידו מה שרוצים, ומה זה משנה עכשיו? הכאב בלתי נסבל, כמעט פיזי. בעצמות, בשרירים בלחץ הדם - ואני אדם בריא בדרך כלל. היום כבר לא. אין כוח. הרבה בחילות. "אתה הסקס הכי טוב שהיה לי, כל כך אוהבת אותך", אמרה. אז רגע, אולי...
כל זיכרון כזה הוא תעתוע
אבל כל זיכרון כזה הוא תעתוע. כל שכנוע עצמי הוא נפילה לתעלה אינסופית.
"צא למסיבות, למועדונים, לך לקולנוע, להצגה, אל תעשה עניין, תנסה לשכוח, אהבה זה קישקוש".
קולנוע? מה זה? תיאטרון, מסיבות? איזה ספרים? רבאק, העסק תקוע! השכל בפאוז ולא זז, סטטי, נבול! זה כמו למות ולהישאר בחיים.
"אז תעשה ספורט".
אבל איך? אין מוטיבציה, הירכיים התנוונו, בקושי זז. בימים רגילים אני מתמיד. עכשיו בקושי זז, בקושי עובד, וימי החופש אוזלים. מתי כבר יבינו שלב שבור זה תאונה ולא יום חופש?
עבר חודש וחצי, ואין שיפור.
ביום בהיר התמוטט עלי בניין. "רק לא זה!" שאגתי. זה באמת לא מגיע לי! היא התחילה לצאת עם חבר טוב שלי (לשעבר), שמזיין אותה מכל הכיוונים. בשבילו היא סתם זיון. האהבה שלי, סתם זיון, סתם... ואני נחנק. "אני מבולבלת", בטח היתה אומרת לי, ולמה? ככה! "אני בתקופה כזאת, בקטע כזה כאילו..." עאלק. מיצי המרה עולים למעלה ושורפים את הריאות. שורפים הכל.
קריז! תופת! אוכל סרטים, ואין תרופה. אל תספרו לי, אני יודע שאין! אין כלום גם במקרר, התיאבון הלך, ואפילו ריח של קפה כבר לא מזיז לי. מה זה תיאבון? 15 ק"ג נעלמו. חודש וחצי, 15 ק"ג בנאדם, תקלוט! שלד! עור ועצמות. מתבונן במראַה ואדיש לקיומי.
מתגעגע בטירוף לריח הגוף שלה
לישון, רק לישון. מתגעגע בטירוף לריח הגוף שלה, ועכשיו לישון. כך עד שנרדם. ואז מגיחים החלומות, כמו נחשים קטנים מתוך התת-מודע, נבלות קטנות הם החלומות. איך שהם זוחלים מעלה מעלה.סרטים, סרטים... יכול לשמוע כל חדירה שלו לתוכה. רואה אותם מתנשקים ושוכבים ורוצה לצרוח. ואז מזיע ומתעורר. רוצה להיעלם, לברוח, אבל לאן?
והייתי סולח לה, נשבע! פתאום מבין בעלים שסולחים על בגידה, מדהים איך שאהבה אמיתית מרככת זעם. הייתי מבליג על הכל, רק שתגיע שוב, שתלטף, שתחבק. הכל הייתי נותן כדי לשמוע את הצחוק שלה, להסניף אותה. אין לי כבוד, אין לי אגו. אני רוצֶה שיהיה לה טוב, אוהב אותה כמו שהיא.
"היא לא תשוב לעולם... המשיכה הלאה!"
אני חייב להפנים את זה. אין ברירה. ממתי שוברת לבבות חוזרת לאחות שברים שהותירה?
* * * *
חלפו שלושה חודשים. אמרו לי "אתה בדרך למטה גבר, בגלל בחורה? יש בנות בלי סוף!"
ניסיתי לשכב עם בחורה אחרת - ולא יכולתי
החלטתי לנסוע לנקות קצת את הראש והתגלגלתי לקוסטה-ריקה ופנמה. היה נחמד. ראיתי קופים, נחשים, יגואר אחד, הרבה דביבונים. באמת נחמד. האם נשכחה מהלב? ממש לא. אפילו לילה אחד לא עזבה אותי. רודפת אחרֵי המחשבות, משיגה אותן ודוהרת עליהן כאוות נפשה. אז ניסיתי לשכב עם בחורה אחרת - ולא יכולתי. עדיין מנוון. עדיין לא מסוגל לגעת באשה אחרת. מרגיש נכה, משהו בפנים נדם ולא יכול להגדיר. מי שעבר מבין. המשקל שלי? עלה קצת. מיצי פירות והרבה אלכוהול תרמו חמישה-שישה קילו. עדיין רזֶה. רזה מדי.
* * * *
כמעט שנתיים חלפו. האם שכחתי אותה? שאלה טיפשית, סליחה. לעולם לא אשכח. היא צלקת, ושקרן מי שיגיד אחרת. אם למדתי משהו? לא בטוח. מפוקח יותר, רגוע יותר, צלול יותר. וכן, מחכה כבר לאהבה חדשה. הנאות החיים והצחוקים כבר כאן, גם התיאבון, הקפה והקילוגרמים חזרו מזמן. הכל סבבה, ובכל זאת משהו בי השתנה, בגלל הנכזבות.
בתקופה האחרונה, יחד עם שותפים, התחלתי לעסוק בקידום יוזמה בינלאומית ייחודית – הכרזה על יום אחד בשנה כעל "יום השנה ללבבות השבורים". יום אחד של אחווה, יומם של שבורי ושבורות הלב, שיזכו לאמפתיה ראויה ולתשומת-לב ציבורית. זה נחוץ, ואין אחד שלא מכיר איזה לב שבור, לפחות אחד. מה, לא מצאתם? רמז? אתם מכנים אותו ממורמר, מתוסכל, מרעיל, שרוט, כבוי, חפשו ותמצאו, לא חסרים. נסו להזדהות, להאזין לסיפור האישי, להבין מה קרה. בסך הכל יום אחד בשנה. יום בו ישמיעו בגלגל"צ מלודיות רגועות ובלדות בלתי נשכחות. בפליי-ליסט יככבו הביטלס, ניק קייב, אלביס קוסטלו, לד זפלין והנדריקס. בעצם, אם חושבים על זה, מיטב הליריקה בעולם נולדה מתוך נכזבוּת של משוררים מוכשרים. ביום ההוא יעסקו תוכניות הטלוויזיה בעיקר בהיבטיה של אהבת כזב: ראיונות אישיים, סרטי קולנוע, ביוגרפיות, לא חסרים תכנים.
ובשעות הערב, לקול תרועה וזיקוקים, יפַנו שבורי הלב את מקומם לטובת האוהבים, בתקווה שביום השנה הבא כבר יהיו חלק מהקבוצה האחרת.
האימייל של גיל
לפנייה לכתב/ת 
