תסריטאי מרחק נגיעה: "אני לא דוס, ולא חמוד"

שוקי בן-נעים, אחד התסריטאים שהיו שותפים להצלחתה של "מרחק נגיעה", הוא מסוג המרואיינים שאחרי שיחת הטלפון הראשונית אתה מדמיין אותם בצורה מסויימת, ואחר-כך במפגש של פנים מול פנים יושב מולך אדם שונה מכל מה שציפית וחשבת. הוא לא נכנס לתבניות שבנית, וכמו מחבת טפלון - כל תווית ששמת עליו פשוט נושרת. לקראת הפרק האחרון בסדרה שישודר היום, לקחנו אותו לשיחה. 

ובכל זאת, האם יש לך קווים אדומים שאותם לא היית חוצה?

"באופן אישי, אני לא אופיע בעירום", הוא אומר בחיוך, ומתחיל לענות ברצינות, "מכיוון שאני תסריטאי מתחיל, אני מאמין שבהמשך איאלץ להתמודד לגופה עם כל הצעה שתגיע. אני מכיר את הקווים האדומים שלי, ואני מקווה שאקבל את ההחלטות הנכונות.

"עם זאת, קיימות סצינות שלא יוגדרו ככשרות מבחינה אורתודכסית, שככותב היה מאתגר אותי לכתוב עליהן דווקא מתוך נקודת ההשקפה שלי, כמו ניאוף לדוגמה. היום עוד קשה לי לכתוב על נושא כזה, כנראה כי עוד לא עברתי תהליכים דתיים ונפשיים שיאפשרו לי לכתוב את זה בצורה טובה, ובאופן שאינו פורנוגרפי".

היו סצינות כאלה בסדרה?

"כן. את סצינת הבגידה של יבגניה דודינה בתפקיד מרינה מינץ התקשתי לכתוב. אני זוכר את עצמי מסביר לרונית וייס-ברקוביץ', התסריטאית הראשית, שמונוגמיה זה אחד הדברים הכי טבעיים בעיניי ומכיוון שאני לא מסוגל לדמיין מערכת יחסים אחרת שאינה כזאת, לא ראוי שאכתוב את הטקסט כי לא אצליח להגיע לרמת האמינות הנדרשת. זהו כשל שלי ככותב".

כשאתה ניגש לכתוב, אתה מתייעץ עם מישהו? יש לך רב?

"לא, אין לי רב. אני משתדל לקבל את ההחלטות שלי בעצמי. ברוב תחומי החיים שלי אני משתדל להיות אוטונומי, ומקווה שההחלטה תגיע ממני ולא ממקור סמכות חיצוני".

לכתוב ממקום אמיתי

בן-נעים, בוגר ישיבת ההסדר "עתניאל", גר היום בירושלים עם אשתו במרחק חמש דקות הליכה מבית הספר לקולנוע סם שפיגל, אותו סיים בהצטיינות במגמת תסריטאות. הוא רק בן 28 וכבר קיבל הצעות לעבוד על סדרה חדשה, שתעסוק בביצת הרווקים הירושלמית וצפויה לעלות ב"יס". בינתיים, ברשת גם מדברים על עונה שנייה של זוריק ורוח'לה.

מרחק נגיעה. לא לפספס בדקויות (צילום: יוני המנחם) 

אל הסדרה "מרחק נגיעה" הוא נשאב בסוף לימודיו, לאחר שאחת המורות הבכירות בבית הספר,  רונית וייס-ברקוביץ', החלה לכתוב את תסריט הסדרה וביקשה ממנו להצטרף לצוות. וייס-ברקוביץ' היא גם מי שעמדה מאחורי הסדרות "עניין של זמן", "מקום תחת השמש" ו"בית המשפט", והייתה הבמאית של עובדה עם אילנה דיין. "הייתי מוכן לעבוד על הסדרה גם בחינם", הוא מודה, "זאת הייתה הזדמנות נפלאה מבחינתי להשתלב".

מה זה בעצם דרש ממך?

"ככותב, גבולות הכתיבה שלי מסתכמים בכל מה שהדף לא מסוגל לסבול. בעיניי, כתיבה רעה היא גם כתיבה לא מוסרית. בעבר פנו אליי שאכתוב פרק לאחת הטלנובלות המוכרות, ומכיוון שהייתי עוד יותר בתחילת הדרך מאשר עכשיו, הסכמתי בלי היסוס. בדיעבד אני די מצטער כי לא ממש התחברתי לזה, ואם אתה לא כותב ממקום אמיתי זה גם נראה ככה".

מעבר לעבודת התחקיר שנעשתה על העולם החרדי, איך התכוננתם לסדרה?

"בשלבי התחקיר עבדו עם צוות של יועצים חרדיים, וכשאני הצטרפתי יכולתי לתרום את התובנות שלי מעצם היותי דתי שיש לו היכרות מסוימת עם העולם החרדי. רונית נפגשה עם נשים חרדיות ששמחו להיחשף ולדבר על חייהן.

"מאחר שהקהילה החרדית מכילה בתוכה גוונים שונים ולא כולם עשויים מאותו החומר, האינטרס הוא שלא יעשו לך עוול ויציגו אותך נכון, לכן המון אנשים הסכימו לשבת וללמד אותנו על הניואנסים הקטנים. המטרה הייתה לייצג דמויות אותנטיות ואמיתיות שיעוררו הזדהות. לא רצינו לפספס את האנשים שבחרו לצפות בסדרה בגלל הדקויות, אם כי כמובן שהיו מקומות כאלה".

לדעתך מרחק נגיעה היא איזשהו מיקרוקוסמוס של ישראל 2007?

"בפירוש לא. הסדרה אמנם מנסה לתאר שתי תרבויות שונות של שני עולמות שונים - העולם החרדי והרוסי - אבל היא קודם כל סיפור אהבה. הכנות של הסדרה מגיעה מהמקום של לתאר אנשים אמיתיים ולא דמויות מקרטון, אנשים שנאלצים להתמודד עם קונפליקטים אמיתיים. העובדה שיש עליהם לבוש תרבותי כזה או אחר לא כל כך רלוונטית ללב של הסדרה".

האם קיים סיכוי לסיפור אהבה שכזה?

"זוריק ורוחל'ה הן דמויות מרתקות חוצות פוליטיקה של ימין ושמאל, שהיה מאוד מעניין להתעסק בהן, ואני לא חושב שסיפור אהבתם מופרך. אבל הרבה מעבר, בעיניי, הכלל הראשון של לספר סיפור הוא לא לשאול מה הסיכוי, אלא מה קורה אם. הדמויות הללו הן דרמטיות שעוברות הרבה, והאיזון שלהן מגיע דווקא מתוך ניסיון להציג אנשים קודם כל כבני אדם".