קופים הם לפעמים געגועים לבוטן

הקטנה שלי, בת ארבע וחצי, חזרה מהגן בעיניים נוצצות, הדביקה אותי לדלת ופצחה ברון: "אן דן דינו/ אכלתי קפוצ'ינו/ במבה, ביסלי, עוגיות..."

וזהו. את השורה האחרונה היא שכחה, או שאולי לא קלטה ומי יודע, אולי היא עוד לא הומצאה.

מחאתי לה כפיים. יופי, נחמה, ממש נפלא. ובעודי מתמוגגת הרגשתי שמשהו זורק אותי אחורנית, במנהרת הזמן הפנימית, והבנתי מה הייתי עושה אילו עמדתי בסיטואציה כזאת לפני רבע מאה – מצב בלתי אפשרי לחלוטין מפני שאז עוד לא הייתי אמא, אלא נערה: בלי לחשוב פעמיים הייתי שולפת מהשרוול את השורה האחרונה-חביבה, ואולי מאלתרת עוד בית, ומפרסמת את חרוזי הנונסנס במדור "דברים קטנים" ב"מעריב לנוער".

יותר מ-15 שנה כתבתי את "דברים קטנים", עמוד של שטות ועליזות שהיווה קרן של חיוך בשבועון הנוער שהתפוצה שלו, בשנות השמונים, כמעט עלתה על זו של "מעריב", על אף שהיה רציני וחינוכי עד אימה. למדור הזה היה לוגו נצחי (כף יד נשית שנגנבה מאיזשהו ירחון אופנה), מקום קבוע (עמוד אחד לפני האמצע, שהיה פוסטר צבעוני של ירדנה ארזי, עפרה חזה או אחת מהן בכל צד) ומדי שבוע הוא הכיל 10-8 ריבועים משתנים בגודלם, שהמתיקו את כתבות העומק שעסקו בשאלות הרות גורל כמו "תלבושת אחידה, בעד ונגד" או "תנועות הנוער – לאן".

מה לא רקחתי לעוגה השבועית הזאת? בדיחות ("המורה שלי בת 70 פלוס וזה הפלוס היחיד שיש לה"), פתגמים ("אילו החוכמה היתה מים, חדר המורים היה מדבר סהרה"), מתכונים (איך מבשלים אהבה? מכניסים לסיר חצי קילו ידידות, שני קילו משיכה, בוזקים למעלה הבנה והתחשבות ומערבבים חזק), חידושי אופנה (סכין גילוח על שרשרת דקה), שלטים לחדר ("אם אין לך מה לעשות אל תעשה את זה אצלי") ושירי רחוב, כמובן.

200 מכתבים בשבוע

רק כיום, יותר משלושה עשורים אחרי, אני מסוגלת לאמוד את גודל הפופולריות של המדור הכי לא חשוב, אבל הכי גנוב. בלי אי מייל, ואפילו בלי פקס, הגיעו כמאתיים מכתבי קוראים מדי שבוע. מגירת הפלסטיק שעל השולחן שלי התפוצצה. נערות ונערים שהיו אז בני גילי, פחות או יותר, עידכנו אותי בחידושי השפה, דיווחו על קטעים מהווי המוסד החינוכי והתחננו שלא אשכח לפרסם את שמם ליד הלהיט התורן.

מפאת אלצהיימר מתקדם, וגם כיוון שמעולם לא לקחתי את עצמי יותר מדי ברצינות ולא דאגתי לארכיון מסודר, אני לא יכולה להתחייב על השיר הראשון שפורסם במדור ואשר בעקבותיו הפכו שירי הרחוב לפינה קבועה. אם אתם זוכרים את יריית הפתיחה, תקנו אותי. התאים המתכלים שלי מעניקים את הבכורה ל"אלוהים שלי" של עוזי חיטמן, זכרונו לברכה, שנולד בפסטיבל שירי ילדים והפך לשלאגר ענק. את הנוסח המשופץ שלח אלי בן (כן, גם בנים קראו את "דברים קטנים", למרות שלא הודו בכך בקול רם) והוא הכיל שתי שורות בלבד: "אלוהים שלי, רציתי שתדע/ מה שעשיתי בלילה במיטה". אז מה עשיתי? במשובת נעורים לחצתי על כפתורי הדמיון ותוך דקה וחצי שרבטתי שיר שלם: "אלוהים שלי, רציתי שתדע/ מה שעשיתי בלילה במיטה/ עשיתי שלולית, ליד הכרית/ אמא תפסה את זה ונתנה לי פליק/ אלוהים שלי רק רציתי שתחליף!"

כיום, כאמא ותיקה, ברור שלא הייתי כותבת את זה. למה להפליק? ולמה להעניש את מי שהתעורר בתוך שלולית? ככה מחנכים לגמילה מהרטבה? קרוב לוודאי שגם את הקדוש ברוך הוא הייתי מרחיקה מהתמונה. אבל באותם ימים חשבתי שזה די מצחיק, הקוראים חשבו שזה מצחיק נורא, העורך המיתולוגי (אמנון בי-רב, מורי ורבי) חשב שזה מוכר עיתונים והתוצאה – אלפי שירי רחוב, מוצלחים יותר ופחות, שעם הזמן גם עובדו לחמישה ספרים: "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים", ששדרג את הספר "דברים קטנים" שיצא לאור כשעוד הייתי בת "עשרה" וכמו בני גילי התייחסתי לבת 20 כאל קשישה.

הספר "שירי רחוב", שבניגוד לאחרים הכיל אך ורק שירים – נבחרת של 101 שצצו בדמיוני הקודח, או שעיבדתי על סמך התחלות שאספתי מהשטח – הודפס בשנת 82', בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, שבועיים לפני שהתחתנתי ונסעתי עם בעלי לעשר שנות גלות בארצות-הברית, ולמרות האלצהיימר שדבק בי עם השנים אף פעם לא אשכח את פרצופי האיכס והפיכס שחטפתי מקברניטי "ספרית מעריב". אמנון בי-רב שיכנע אותם שיש מקום לספר נונסנס, ועל סמך הצלחת המדור הוא הבטיח להם שהספר ייחטף "כמו לחמניות טריות" (זה היה אז הביטוי לרב-מכר) אבל אנשי ההוצאה ה"מכובדת" עיקמו את האף. כה עזה היתה הסלידה עד שהמו"ל אריה ניר, אשר ישב אז על כיסא העורך הראשי של "ספרית מעריב", סירב לקחת אבהות על "הגבב הבזוי הזה" (ציטוט מדויק) ובעמוד הקרדיט המציא לעצמו פסבדון: "יועץ אמנותי: אריה בן-נתן". יורם נאמן, גרפיקאי מוכשר שישב בחדר הסמוך לשלי, שמח על ההזדמנות להוכיח עצמו כצייר והצמיד לכל שיר איור מופרע. את 5,000 העותקים הראשונים הם שיחררו לחנויות בשקט בשקט, כמעט במחתרת, והמציאות טפחה על פרצופם. בלי מודעות, בלי יחסי ציבור, בלי אף ג'ינגל – אחרי שבועיים נאלצו להדפיס מהדורה שנייה.

"שיהיה לך טוב עם שירי רחוב"

"היסטריה", הם דיווחו לי במכתב לאמריקה, ועוד היתה להם החוצפה לטפוח לעצמם על השכם ("אילולא האמנו בספר לא היינו משקיעים בו כסף") ולשאול כמה זמן ייקח לי להשלים את הלחמנייה הבאה. באווירת הניצחון אזרתי אומץ לשאול אולי הם מוכנים לשקול מודעה של שני אינץ' ב"במחנה", מפני שחשבתי שהספר יהווה מתנה אידיאלית לחבר'ה לפני גיוס, ובמחווה של רצון טוב הם פתחו את כיסם, אבל אחרי חודשיים התברר שהיתה זו הוצאה מיותרת. "שירי רחוב" התחיל את הדרך כמתנת סיום לשמיניסטים, מהר מאוד ירד גיל הקוראים והוא הפך למתנת חובה לבת/בר מצווה (כן, באותם ימים קסומים עוד נהגו לקנות ספרים כמתנה). שנה לאחר מכן, כשהוא מכר כבר יותר מ-100 אלף עותקים, היה להם שכל לממן לי כרטיס טיסה לארץ כדי לחתום בשבוע הספר, לוקסוס שלא יכולתי להרשות לעצמי מבחינה כלכלית. כמו כל זוג צעיר ביבשת הגדולה היינו עניים מרודים. במשך שבוע עמדתי בכיכר רבין, שאז עוד נקראה כיכר מלכי ישראל, ובכל ערב כתבתי מאות פעמים הקדשה אחידה: "שיהיה לך טוב עם שירי רחוב".

כיום, 25 שנה אחרי, אני מעריכה שחמשת ספרי השירים מכרו מיליון עותקים, ואפילו יותר, אבל אם אתבקש להכין רשימת פרסומים כדי לקבל מלגת כתיבה כלשהי קרוב לוודאי שהם לא ייכללו בה, אפילו לא ברמז. לא מפני שאני מתכחשת לעבר, להפך – גם כיום, במפגשים בבתי ספר, אני שמחה לחתום לילדים על "גלי" החדש ועל עותק מצהיב של "שירי רחוב" שהם ירשו מהוריהם – אבל אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור לא הייתי שמה את השם שלי על החזית, כמחברת הספר. הייתי כותבת: ליקטה, ערכה, שיפצה, חרזה, הביאה לדפוס. מפני שהמחברים האמיתיים של הספר – מותר להודות בכך בחסות חוק ההתיישנות? – היו בני הנוער שנידבו לי רעיונות ועזרו לי לתעד ולהנציח מציאות שהיתה.

רבים משירי הרחוב של אז נראים כיום כמוצגים ארכיאולוגיים שאבד זמנם. מי זוכר את "הללויה" של "חלב ודבש" שהפך ל"האייטולה חומייני/ האייטולה נפל לתוך דלי"? או את "ציירי לך סאדאם/ עם ג'וק בשפם"? שסייע לכוחותינו בחדר האטום, במלחמת המפרץ? או את כוכב סדרת "דאלאס" שחלחלו למנגינת "דוד מלך ישראל" ב"ג'יי אר, מלך של הנפט/ הוא נורה אך עוד לא מת"? או את מכבי תל אביב שהתלבשה על "המשפחה שלי" והפכה ל: "ארל בא, אולסי בא/ הגביע גם כן בא/ עם שירים וריקודים/ כי אנחנו אלופים/ מיקי בא, סילבר בא/ מוטי ארואסטי בא/ יש שמחה וצהלה/ כי מכבי אלופה". לנוסטלגיה מהסוג הזה צריך להצמיד מילון היסטורי והוראות הפעלה.

אבל מפתיע להיווכח שעשרות מהם, בעיקר אלה שנכתבו למנגינות של "עממי" או לקלאסיקות של נעמי שמר, עובדים גם עכשיו. יולי שלי, בת 4 וחצי, שחזרה מהגן עם "אן דן דינו, אכלתי קפוצ'ינו", יודעת לשיר גם את "הנה מה טוב ומה נעים/ סבתא נפלה למים/ סבא קפץ אחריה/ ונהפך לצפרדע/ הנה מה טוב/ שבת אחים גם יחד/ הנה מה טוב/ שבת אחים על תחת" – והיא לעולם לא תעלה בדעתה שאמא שלה חרזה את הנונסנס הזה לפני יותר מרבע מאה.

יעברו גם למאה הבאה

איזה שירי רחוב הצליחו לנצח את שיני הזמן? אלה שנכתבו למנגינות של שירי ילדות שעוברים מדור לדור ויעברו גם למאה הבאה כמו "בן לוקח בת/ ישר לתוך אמבט/ חופף לה את הראש/ ומסבן ת'גב/ הרבי אמר/ שניקיון זה נהדר".

או: "בין הרים ובין סלעים/ הרכבת טסה/ וביום מן הימים/ תיקח אותך לעזה".

או: "עוגה עוגה עוגה/ למקרר נחוגה/ נרקן את תכולתו/ עד אשר יבוא קיצו/ כואבת לי הבטן/ כואבת לי מאוד/ וארפא ת'בטן/ עם אוכל עוד ועוד".

או: "על שפת הנחל עומדת אני/ ומחכה ומצפה/ למי למי למי/ לארז לארז/ לארז אהובי/ אך ארז, שם ברז/ ולא בא לקראתי".

או: "יוסי בכינור/ בראש עושה לי חור/ יואב עם העוגב/ קורע את הגב/ גדוד של נגנים/ פוסע ברחוב/ תורידו את הווליום/ הלך לי עור התוף". ביאליק, התהפכת?

או: "יונתן הנרקומן/ רץ בבוקר אל הגן/ הוא טיפס על העץ/ וחשיש חיפש/ אוי ואבוי לו לשובב/ המשטרה בעקבותיו/ על העץ הוא חיפש/ עד שהתייאש".

או: "כינה לי, כינה לי/ כינה לי חביבה/ כל היום היא מגרדת/ מראש לראש עוברת/ כינה לי, כינה לי/ כינה לי מגעילה". הלחן של "גינה לי" הוליד המון גירסאות, והנה עוד דוגמית עתיקה: "צורה לי, צורה לי/ צורה לי מדליקה/ פצעון אצלי פורח/ ולחולצה יש ריח/ צורה לי, צורה לי/ צורה לי מצחיקה".

גם שירי החגים אקטואליים עכשיו. במיוחד הסלט. "ימי החנוכה/ שנשב בסוכה/ נאכל אוזני המן/ ונחביא אפיקומן/ לילה ויום/ נתקע בשופר/ נביא סל ביכורים/ ונצום עד מחר./ הצילו! הושיעו!/ כך נשירה עד כלות הכוחות/ על הניסים ועל הנפלאות/ אנחנו אוהבים הרפתקאות".

או: "פרח אל פרח/ זר גדול נשזור/ התלמיד שהתפלח/ הוא תלמיד גיבור/ במורים נלחמנו/ ולנו הניצחון/ המורים הביתה/ פיפי ולישון".

או: "אף קטן, אף קטן/ שמונה ימים נזלתו נתן/ ואני מתייאש/ ובנזלת מתרחץ/ מצפון ועד דרום/ יש שפעת כל היום/ ואם לא יקרה לי נס/ עוד מעט פה אתפוצץ".

ומחנוכה לפורים: "אני טירון, אני טירון/ אני חדש בצה"ל/ לכן נותנים לי אוכל/ שדומה יותר לרעל/ לה לה לה/ שלושים שניות, שלושים שניות/ הקף את המקלחת/ ואם לא תעשה את זה/ יקרעו לך ת'תחת/ לה לה לה".

שיר זה, אני חייבת להודות, ספג כבר אז חיצי ביקורת מצד אלה שלא הבינו מה הקשר בין חיילינו להומור שחור. הם הגיבו בסלחנות ל"אנחנו שנינו מאותה כיתה/ סבלנו יחד מאותה מורה/ עשינו שיעורים בהפסקה/ כן, אנחנו מאותה כיתה/ נתפסנו באותן העתקות/ ברחנו באותן ההפסקות/ ולא עזרו לנו התירוצים/ כשחטפנו יחד עונשים" (למנגינת "אנחנו שנינו מאותו הכפר") אבל הם סקלו אותי באבנים כשכתבתי שתי גירסאות למנגינת "בערבות הנגב" של הפלמ"ח. הראשונה: "בערבות הנגב מטייל גמל/ שעוד לא אכל לחם עם בצל" והשנייה: "בערבות הנגב, איש מגן נפל/ הוא שבר ת'רגל ואיבד סנדל/ הוא שבר ת'רגל ואיבד סנדל/ אתמול היה איתנו ועכשיו הוא ז"ל".

את השירים האלה, מודה ומתוודה, לא אכלול במהדורה המעודכנת של שירי רחוב 2007. אם מישהו יציע לי לערוך אותה אלך על בטוח עם נעמי שמר: "באלו הידיים עוד לא כתבתי די/ ללמוד פסוק או שניים עוד לא היה לי פנאי/ את שיעורי הבית לא הספקתי לעשות/ אז המורה תסלח לי גם בשנה הזאת/ אי, אי, אי/ אני על ערש דווי/ הראש שלי נפוח/ ודי, די, די". גם נורית הירש, שתיבדל לחיים ארוכים, היא עמוד תווך יציב: "אבניבי אובואבה/ אבא קנה לי בייגלה/ הבייגלה היה טעים/ אבל היו בו תולעים/ התולעים היו גדולים/ לקחו אותי לבית חולים/ הבית חולים היה סגור/ וזה הסוף של הסיפור", שלא לדבר על ההמנון הגורף: "בשנה הבאה נשרוף את בית הספר/ ונעוף עם ציפורים נודדות/ בשנה הבאה הכל יהיה בסדר/ כי נקבור את המורים והמורות/ עוד תראה עוד תראה/ כמה טוב יהיה".

ואת הספר הזה, אם וכאשר וגו', אקנח בשיר אהבה: "שיער של קש/ עיניים של נחש/ ופרצוף של צ'יטה, של צ'יטה/ אף קצת עקום/ מוח סתום/ וגוף שדומה לקומקום, לקומקום/ רגל של פיל/ יד של דחליל/ ופרצוף של צ'יטה, של צ'יטה/ נפח עצום/ ראש בצימצום/ אם את יפה/ אני קומקום!"

נ.ב. "קופים הם לפעמים געגועים לבוטן". כלומר, חופים. מה ההמשך? פשפשו בזיכרון או אצל אספנים.

• סמדר שיר, סופרת ועיתונאית ב"ידיעות אחרונות". הרומן החדש שלה, "גיבורה במילים", ראה אור בימים אלה ("ידיעות ספרים").
  

עוד חידושים:

ירון לונדון בראיון חגיגי

גיל חובב מחדש מילים 

חיים חפר מחדש את ההגדה 

סילברדון מחדש את חד גדיא 

רוברטו מתחדש עם הילה זיתון