יומני קריאה/ פרשת צו

זה תרגיל לרגעים בהם אני מרגישה סוג של מחנק, עשן סמיך בנשמה, כאב שמחלחל ופשרו לא ידוע. אני בוחרת טקסט מהמקורות, בדרך כלל מתהילים או מהתורה, קוראת אותו וכותבת מייד כתיבת רצף, כתיבה מהירה של עשר דקות, כל מה שעולה בראש. כך מדי יום. הכתיבה הזו עוזרת מבהירה. הכתיבה הזו גם מאפשרת קשר חד-פעמי בין הכאב של הרגע למקורות. במהלך התרגיל הכאב והטקסט ימצאו את דרכם זה לזה ופרשנות חד-פעמית תיווצר. זה מה שהיה לי השבוע. כאב שהלם בי ביום שישי. החלטתי להתמקד בפרשת "צו". לקרא ולכתוב מדי יום. לקרא ולחפש פרשנות. הנה לפניכם ולפני קטעים מיומני הכתיבה:

יום ו' 23/3/07

פרשת "צו" לא מרתקת אותי. הפרשה פותחת בהוראות בימוי קשות של אש: "אש המזבח תוקד בו", "תאכל האש את העולה", "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה". האם מישהו מבקש להזהיר אותנו מאקדח האש הזרה המונח על השולחן? האם אפשר לחיות חיים שלמים בלי לשחק באש? נדמה לי שאני מעדיפה לשחק באש ולהסתכן, מעדיפה את בני אהרון שמתו על פני הכהנים הזהירים החיים תחת משטר הפקודות.

"וזאת תורת האשם" – אני אוהבת את הפתיחה הזו, הרבה אשמה עוטפת אותי לפעמים. "כחטאת כאשם תורה אחת להם" - מה ההבדל בין "חטאת" ל"אשם" – האם בכל חטא יש גם אשמה? חטא הוא החטאה של המטרה, והאשם – נראה שיש בו אחריות גדולה יותר.

הזמן אוזל הפרשה עוד לא מדברת אתי, האשם והחטאת אולי מתבקשים מדי, נראה.

שבת 24/3/07

אני נמשכת לפסוקים הראשונים של הפרשה. שלש פעמים בפסוקים אלה נכתב שהאש "תוקד" ועוד פעם "מוקדה". והנה, כמה שורות משיר אש של זלדה:

...

מקום של אש,

מקום של בכי,

מקום של טרוף –

גם חתן וכלה

רחמי שמים מבקשים

שלא יתפורר האופק

...

פסיעה מן התהום

...

פסיעה מן המוות

יום ראשון 25/3/07

פתיחת פרשת "צו" (ויקרא ו, א-ו) היא שיר על אש, על ליבוי ושמירה של אש וגם על חוקים, על לילה ובוקר, על הבשר שעל הגוף ועל זה הנשרף באש. ה-"יקד" היחיד בתורה שמשמעות של אש נמצא בפסוקים שלנו. יש כאן יקידה מיוחדת. זה חייב להיות שיר האש: שלש שורות 'קופצות' אלי החוצה מהטקסט והן ללא ספק שיר:

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה (פס' ד)

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה ((פס' ו)

יום ב' 26/3

מהי אש? מה מסמלת האש המקראית? למה אני מכנה את הכאב שבי אש? אני בודקת פסוקי אש. אש מסמלת את אלוהים עצמו, את שליחיו וברואיו האלוהיים ואולי לכן את ההשראה: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד, כד)

אש מראה דרך בחושך ואולי לכן היא סמל לתובנות - (שמות יג, כא): 'וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת'. האש מכלה ובלתי נשלטת (שמות כב, ה): 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ...'

בזמן האחרון אני מרגישה את המוות ולצדו את השאיפה להגיע ליותר, ליצור, להיות במקום מפותח, טוב ודתי יותר (כן, אמרתי דתי ...). האם יכול להיות קשר חיובי בין תחושת המוות להתגברות היצירתיות? האם האש האוכלת היא גם אש היצירה?

יום ג' 27/3/07

אני נזכרת שיש אש גם באהבה (שה"ש ח, ו): "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה... רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" אני מופתעת מכך שלא ראיתי את הפסוק הזה אתמול. אולי לא רציתי לראות? בתקופה האחרונה אני חושבת הרבה על אפשרות הקיום של האהבה – לא הקיום הערטילאי אלא הקיום המעורטל מהגנות. אני חושבת על היכולת לתת ולקבל אהבה. על הפחד מהאהבה. האהבה באמת "עזה כמוות" היא מעידה על המוות, ככל שאעז יותר להתקשר לנפש אחרת כך אסתכן יותר, שהרי בדרך זו או אחרת גם אאבד אותה. האהבה מתאפשרת רק למי שמוכן לאבד אותה. האהבה היא מאבק הירואי במוות, מאבק שכשלונו הסופי ידוע מראש. ובכל זאת...

האם אפשר להיות לפרקים לבשר אחד? האם אני מוכנה להסתכן בפסגות של אהבה כשטלטולי הנבדלות הבלתי נמנעת הם מחירה? זה המשא ומתן שאני מנהלת עם עצמי בתקופה האחרונה, זו המתנה הפרשנית שחיי מקבלים מהפרשה.

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים