זוכרים, אבל אחרת

בערב יום השואה לפני תשע שנים התקבצו במועדון הלוגוס בתל-אביב מספר מצומצם של רדיקלים צעירים בעקבות שלטים שנתלו על לוחות המודעות בעיר והציעו טקס זיכרון אלטרנטיבי לטקסים הממלכתיים. ההשקה המחתרתית של הקונספט הובילה למקום אף את המשטרה, שאיימה לסגור את האירוע החתרני ולפזר את הבאים.

היום, כשטקס יום השואה האלטרנטיבי שהתביית מאז בתיאטרון תמונע ומארח מדי שנה מאות משתתפים מכל הגילאים ומכל קצות הארץ, משמש כמודל למספר הולך וגדל של אירועים ברחבי ישראל, ימי בראשית אלו נראים כהזייה מרוחקת. גם גינויים בוטים של אישי ציבור כטומי לפיד שטען בזמנו כי מדובר בזילות השואה, סטנד-אפ ובדיחות על חשבון הקורבנות, התפוגגו.

בשנים האחרונות, לצד צעירים שפוקדים דרך קבע את האירוע, הולכת וגדלה נוכחותם של ניצולי שואה סקרנים, אנשי ציבור ואנשי מפתח במוסדות מדינה שעוסקים בזיכרון הקולקטיבי. למרות שמוקדם לדבר על התברגנות, אין ספק שהאירוע שייזמו במשותף היוצר ובמאי התיאטרון אבי גיבסון ואשת התקשורת שהרה בלאו, הפך מאיזוטריה שמאיימת על הממסד לתופעה שמחובקת על-ידי נציגיו ובכך מצביעה אולי על צורך בשינוי קונספטואלי של הבניית הזיכרון.

שלוחות לאירוע האלטרנטיבי המרכזי יתקיימו השנה בין היתר גם בבאר שבע, בירושלים ובחיפה. בעוד שבבאר שבע מתארגן ערב אלטרנטיבי עצמאי בחנות הספרים "עשן הזמן" שבשכונה ד', בירושלים מתקיים האירוע באוניברסיטה העברית הנתפשת כאליטה של הממסד האקדמי ובחיפה הוזמנו יוזמי הקונספט לייצר גרסה מקומית על-ידי ראש אגף התרבות בעירייה. ראש העיר עצמו אישר את בואו לאירוע ובכך הכשיר את מה שרבים הגדירו בעבר כשרץ.

הממסד הבין שצריך דיאלוג אחר

אז מה בדיוק הוביל לשינוי? מנין נובע הרעב לאירועים "אחרים" של זיכרון? איך הפכה האלטרנטיבה לממסד לחלק ממנו? ואיך ישפיע החיבוק הממסדי על הטקסים האלטרנטיביים? אלו שאלות שמטרידות לא מעט את מנוחתם של העושים במלאכה. "דינו של כל אירוע אופוזיציוני להפוך בסופו לקואליציוני", אומר גיבסון, "גם פרויד, איינשטיין ומשה רבנו עם הדת המונותיאיסטית שלו הפכו בסופו של דבר למיינסטרים. זה תהליך טבעי. כשעיריית חיפה מבקשת מאתנו להפיק טקס אלטרנטיבי מבחינתי זה אומר שהממסד הבין שיש צורך גם בדיאלוג אחר".

"כשהממסד לא יכול להלחם בתופעה אלטרנטיבית הוא מספח אותה אליו. בטקס בתמונע ראינו בשנים האחרונות אנשים שמקורבים לממסד השמרני, כאלה שאמרו שכף רגלם לא תדרך בטקסים האלה. חלק לא הסכימו עם התכנים, אחרים מצאו בהם עניין, אבל כולם שמחו על החיבור לקהל צעיר. אני משער שזה הוביל אותם למחשבה שאי אפשר להימלט משינוי".

לגיבסון, מהפכן לא קטן באופיו, קשה עם החיבוק הממסדי. "הפחד הוא שבגלל ההכרה והקבלה החברתית, הטקס יאבד את הכוח האופוזיציוני שלו", הוא מודה ומבקש לא למהר ולהספיד את האלטרנטיבה. "התכלית האלטרנטיבית עדיין מקיימת את עצמה. עם כל ההתמסדות, אני לא חושב שבטקסים הממלכתיים ידברו למשל על כך שלישראל אין שום זכויות יתר על השואה. בכל טקס אחר, תכנים כאלה יצונזרו".

"בראיה שלי הטקס הממלכתי והטקס האלטרנטיבי צריכים לדור בכפיפה אחת ולהתקיים במקביל. שני סוגי השיח הכרחיים וחייבים להפנים שככל שאנחנו נפרדים מיותר ויותר ניצולים ייתכן שהאיזון בין ההתעסקות בעבר להתעסקות בהווה תשתנה. אם הייתי יכולה להתחיל את השיח האלטרנטיבי בתוך מערכת החינוך במקביל למסכות המקובלות הייתי עושה את זה בלי למצמץ. זה חשוב כמו ללכת לפסיכולוג".

גם יעקבסון מתייחסת לניכוס תופעות מהשוליים על-ידי המיינסטרים כאל סחף טבעי. "רק בזכות העבודה המדהימה שהיתה בעשור האחרון בשדה הפרינג', תיאטרון הקאמרי יכול היה להעלות הצגה כמו המלט", היא נותנת דוגמא לשינוע תופעה מהשוליים למרכז העשייה התרבותית, "אין ספק שזו הצגת פרינג' פר סה - אלטרנטיבה בתוך הממסד. גם בשדה המוזיקה זה קיים. קחי למשל את ג'ון קייג' שנחשב להכי אלטרנטיבי בעולם וכיום מבוצע בתזמורות הכי ממסדיות. ככה נעה תרבות".

בשעה שהמיינסטרים מאמץ את השפה האלטרנטיבית ומכשיר אותה כלגיטימית, עמל הפרינג' על יצירת האלטרנטיבה הבאה ויעקבסון אוהבת להקשיב לשקשוק הגלגלים. "יש דיאלוג בין הפרינג' לממסד", היא אומרת, "אחד מסקרן את השני ומגיב לשני, ולכן אני שמחה להיות הראשונה שעושה את הצעד הזה שיעורר המשכיות ויזרז תגובה. בעצם כך שאנחנו מאמצים את האלטרנטיבה לחיק הממסד אנחנו מאפשרים לדבר הבא לקרות". בלית ברירה גיבסון מסכים: "אני מאוד מקווה שבעוד 20 שנה יקומו טקסים אלטרנטיביים לאלה שלנו. אם זה לא יקרה אני אהיה מאוד מודאג".

"נקודת המשבר היתה כשאמרו שהתברגנו. חשבנו שצריך לעשות משהו מזעזע". מתוך הטקס האלטרנטיבי

צפירה או לא, השואה היא חלק ממני

בבית הלל באוניברסיטה העברית בירושלים יתקיים זו השנה החמישית טקס זיכרון אחר שעורך ליאור הלפרוביץ', סטודנט בחוג להיסטוריה, חוקר שואה ומבקר הספרים של TimeOut. "מדינת ישראל נרתעת מזיכרון השואה ולכן היא מעצבת זיכרון באמצעות עזרים טכניים כמו עמידה בצפירה. לאורך כל השנים ישראל אפשרה רק דרך אחת לזכור, אבל עיצוב הזיכרון עובר שינוי", הוא אומר ונותן כדוגמא את האלבום "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, "כשהאלבום יצא לחנויות לפני עשרים שנה חשבו שזה לעשות מסחרה מהשואה. אנשים לא קיבלו את הרעיון שאפשר לדבר על זיכרון אישי דרך מוזיקת רוק.

היום זה נחשב ליצירה קנונית, אבל זו היתה מהפכה שבעבעה מלמטה דרך הדור השני שהבין שמותר לקונן על הילדות שלך באמצעים שאתה מכיר".

הטקס בירושלים מבקש להמשיך את הקו של פוליקר ולהוביל את המשתתפים בו לביטוי האישי. "בין אם אני עומד בצפירה או לא, השואה היא חלק ממני. בין אם הייתי בפולין או לא, יש לי מה לומר בנושא מכיוון שאני נושא עמי את הצלקות וסוחב את הטראומות של אבא וסבא שלי. הזיכרון עובר בירושה וכשבבית שלי אמרו 'שום דבר לא מפחיד אותנו כי אנחנו לחמנו בנאצים', זה הופך את השואה לסיפור האישי שלי", אומר הלפרוביץ'.

לא פשוט היה לייסד טקס אלטרנטיבי באוניברסיטה שנחשבת לעטרת ראשו של הממסד האקדמי בישראל, מה שהכתיב טקס בעל נופך צנוע ומאופק. "בירושלים אי אפשר לעשות שטויות", הוא אומר ונזכר, "בשנה הראשונה קיבלתי מכתבים זועמים ממכון ויזנטל ומ'יד ושם' על זה שאני מעז לעשות אירוע שמתיימר לעסוק בזיכרון השואה המקודש והופך את הנושא לחוכא ואיטלולא. קיבלתי את הביקורת באהבה, כי ידעתי שאני עושה משהו חשוב. הטקס היה מחשמל וזו הפעם הראשונה שבה ראיתי אנשים בוכים ביום השואה". לצד הטקסים הממלכתיים הוא משוכנע כי עם הזמן יהפכו גם הטקסים האלטרנטיביים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי הממוסד. "בעוד 20 שנה מי ידליק את המשואה ביד ושם? מי יספר את הסיפור? איך ייראה הטקס הממסדי", הוא שואל ומעלה בכך את הצורך של מעצבי הזיכרון להגדיר את דרך הפעולה מחדש, "הטקסים הממסדיים בבעייה. אין להם ברירה אלא להתנתק מהמשואה ולהקשיב לקולות. זו עובדת חיים שהניצולים הולכים ומתמעטים ומה שנותר זה הדור הזה".

שהרה בלאו, ממייסדי האירוע בתל אביב, מחזקת את דבריו. "הריחוק הכרונולוגי מהמלחמה מאפשר להעיז ולבחון את ההשפעה של השואה לא ברמה הכירורגית עדיין ובכל זאת בפחות חרדה. הנעלם הגדול הוא מה יקרה לזיכרון אחרי שאחרון הניצולים יעלם – מחיקה, הדחקה, מסמוס ועיוות הזיכרון? או אופציה לא פחות מפחידה שתיווצר בגלל החשש מהשכחה והיא משטר עריצות של זיכרון שיתווה דרך נכונה לזכור ויאסור על כל מה שאינו המיינסטרים", היא אומרת ומציינת את הצעת החוק לאסור על שימוש בשואה לצרכים פוליטיים שצפה בעקבות השימוש שעשו מפוני גוש קטיף בטלאי הכתום בתחילת ההתנתקות.

בלאו עובדת מזה שנים במכון ללימודי השואה בחיפה. דרך העבודה היומיומית היא חשה את הריחוק והקהות שמעורר נושא השואה בבני נוער ובצעירים וחיפשה פתרון. "הטקסים האלטרנטיביים בודקים את המיתוסים שעליהם גדלנו והתרפקנו, מעוררים מחשבות ומעלים שאלות. זו הקשבה אקטיבית ותובענית לדברים שרלבנטיים לחיים שלנו ואני חושבת שזה מה שגורם לאנשים לצאת מהבית וללכת לאירוע הזה. הזיכרון המתרפק כבר לא מספיק. הדור של היום רוצה להתעמת".

"אני לא נגד פרובוקציה כל עוד יש מאחוריה תוכן. פרובוקציה יכולה לשרת רעיון. ליבנו הפך גס ומה שנחשב שערורייתי בשנת 1999, יתקבל היום בפיהוק. אם בשנת 1995 הייתי מספרת לתלמידים שהגיעו למכון השואה על הזוועות באושוויץ והם היו מקשיבים לי בדריכות, מאז שהתחילו להראות חלקי גופות בפריים-טיים, זה פחות מושך במרכאות. אנחנו חיים במציאות מאוד אלימה וזה מקרין על סף הזעזוע שלנו. לפני כמה שנים היתה לנו נקודת משבר. אנשים אמרו שהתברגנו, התמסדנו ושעוד שניה נארח בטקס את הרב לאו וטומי לפיד. זה הכניס אותנו ללחץ איום. חשבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו מזעזע, להגביה את הרף. אבל מה נעשה, נשחזר את אושוויץ על הבמה? זו היתה נקודת מפנה שבה הבנו שאנחנו חייבים להמשיך בשלנו".

"סף הריגוש עלה ואנשים מחפשים כל הזמן להתחדש גם בשואה. תראי את מכון השואה בוושינגטון על כל הפירוטכניקה שלו. הגענו לעידן שבו צריך למכור את השואה לדור החדש בשפה שהוא מבין. ששת המיליונים ושירת יזכור כבר לא מספיקים".

יש קווים אדומים? דברים שלא נוגעים בהם?

"השואה בעיני היא לא משהו שאסור לגעת בו. השימוש בשואה, גם כשהוא מופרך, מובן לי. אני לא אוהבת את אלה שאומרים שאסור להשוות. אני אומרת אדרבא, כשמשווים רואים את השווה אבל גם את השונה. אי אפשר להתייחס לשואה כמו אל גופה מתה. זו הירושה שלנו. את השואה עוללו בני אדם. זו היתה המעבדה הכי גדולה בעולם להתנהגות אנושית. אני מקווה שלא נחזור על הניסוי הזה, אבל אם הוא נערך אנחנו מחוייבים ללמוד ממנו ולהשליך ממנו על המציאות שלנו".