ניסיונות העבר, כישלונות העבר

נסיונות קודמים לייצור מכוניות בארץ, של בעלי החזון אפרים אילין ויצחק שובינסקי בשנות ה-50 וה-60, היו בסופו של דבר כישלון חרוץ. המפעלים המפוארים של השניים נסגרו, ומה שנותר מהם הפך לרכב אספנות.

והרשימה דווקא אינה קצרה, בעיקר זו הנוגעת לפסי הרכבה בישראל: ההנרי ג'יי שהורכב בארץ על-ידי אילין עם חברת קרייזר-פרייזר האמריקנית, רכבי שטח של ויליס, רנו דופין וקטר שבו, לארק של סטודיבייקר, פורד אסקורט וגם קונסטה, נציגה יפנית מתוצרת הינו, שהפכה ישראלית אמיתית. ויש כמובן גם דגמים שהיו "ממש ישראלים": סוסיתא, רום כרמל, כרמל וגלבוע, אבל גם טריומף 1,300 ו-1,500 של בריטיש ליילנד.

מיטב התוצרת הישראלית (צילום ארכיון: רועי צוקרמן)

תעשיית הרכב של שובינסקי קרסה ב-1971, כאשר בשיאה ייצרה מעל 4,000 מכוניות בשנה. חלקן נרכשו על-ידי הצבא (רום כרמל) ושימשו רכב שרד לקצינים. מאוחר יותר עבר חלק מהיצור לתעשיות רכב נצרת, לאחר שמפעל אוטוקרס של שובינסקי נמכר ל"כלל תעשיות", שבשיתוף פעולה עם פורד הרכיב בארץ את פורד אסקורט הפופולאריות. כיום נקרא המפעל "תעשיות רכב נצרת", והוא עדיין נאבק בשיניים על המשך קיומו. כעת הוא מייצר בעיקר כלי רכב צבאיים ובהם הסופה (ג'יפ רנגלר בשינויים קלים). בעבר ייצר גם את הקומנדקר המפורסם, ואחר-כך את מחליפו הישראלי, האביר.

וכמובן, איך אפשר לשכוח את המפתיעה הגדולה, מכונית ספורט ישראלית שיוצאה לחו"ל בהצלחה לא מבוטלת, תחת השם "סברה" - פרי שיתוף פעולה בין יצרן מכוניות בריטי קטן בשם רליאנט, ליצחק שובינסקי. ב-1961 הוצג דגם ראשון לסברה-ספורט בתערוכה בניו יורק, וזכה לתגובות אוהדות. את המכוניות הראשונות יצרו באגליה. רוב הסברות שיוצרו בארץ - וכאלה לא היו רבות - נשלחו לארה"ב. רליאנט, שראתה כי טוב, החלה לייצר מכוניות כאלה בעצמה עם הגה ימני, תחת השם סייבר.

יצור הסברה נמשך עד 1966, אבל גורלן לא שפר. אוטוקרס לא הצליחה להעמיד מערך שרות למכוניות הלו בארה"ב. רליאנט החלה לייצר ב-1965 מכונית ספורט חדשה לגמרי בשם סימיטר, והסברה המיושנת התקשתה להתחרות בה. המכונית הפכה אט-אט לדגם מבוקש בקרב אספני מכוניות.