כל שריטה וצלקת היא סיפור, וכל סיפור הוא אני
אני אוסף של חוויות שהפכו אותי למה שאני היום, לטוב וגם לרע, ולכן גם אל תבקש ממני להשתנות. אבל אני בטוחה שאם תלטף את השריטות האלה ותעבור עליהן ביד רכה, הן יגלידו. לאט, כפי שבדרך כלל מגלידות שריטות, אבל בטוח
פעם הייתי שונה. לפני שהכל התחיל, לפני שחוויתי פרידות ונטישות וכאבים. לפני שהתחלתי לחפש אותך.
פעם הייתי יותר שמחה ויותר נאיבית ויותר מתמסרת. פעם האמנתי במילים. ובאהבה. גם ממבט ראשון. פעם האמנתי בכלל. כמעט לכולם. פעם רציתי ולקחתי, פעם לא פחדתי. אבל זה היה פעם. מזמן.
ועכשיו אני חייבת לומר לך שלא אוכל להיות איתך "דף חלק", עם כל הרצון. כי אני כבר לא, אני אוסף של חוויות שהפכו אותי למה שאני היום, לטוב וגם לרע, ולכן גם אל תבקש ממני להשתנות. אבל אני בטוחה שאם תלטף את השריטות האלה ותעבור עליהן ביד רכה, הן יגלידו. לאט, כפי שבדרך כלל מגלידות שריטות, אבל זה בטוח יקרה.
אני צריכה אותך שם, לא מתייאש
ואת זה בעיקר אני צריכה ממך היום. את היד הרכה הזו. יד שלא תבקר אותי ולא תצחק ושתתן מקום לקצב האיטי שלי ולכך שאני צריכה אותך שם, לא מתייאש, עד שאוכל להיות שלך, כי באמת כבר אין לי מקום בגוף ובנפש לשריטות נוספות.
והשריטות שלי שונות ומשונות, ולכל אחת צורה אחרת. וחלקן הגדול נוצרו משום שלעיתים קרובות אני הייתי זו שנמשכת לאלו שצריך לרפא אותם וללטף אותם, אולי כי בעצם כבר אז רציתי עמוק בתוכי שילטפו גם אותי ולא העזתי לבקש.
לפני כחודשיים, לאחר פרידה כואבת במיוחד, אחרי עוד קשר חסר סיכוי מראש של כחצי שנה, הגעתי למסקנה שדי. לא עוד. מהיום אני זו שבמרכז.
החלטתי שמגיע לי להיות נאהבת בלי לרפא אחרים, וזו לא היתה החלטה קלה. וגם דמיינתי איך תיראה, והחלטתי שתהיה שונה מכל אלה שפגשתי עד היום, ובעיקר שתהיה דמות שפעם אחת אוכל גם אני לבטוח בה ולתת לה את ליבי לאט לאט, כמו אוצר יקר, לא כמו משהו שעובר בין סוחר לסוחר.
קצתי באלה שרוצים שאני ארפא אותם
קצתי בבחורים שמתאהבים בי אחרי פגישה, שתיים או שלוש. קצתי באלה שלא יכולים לקבל אותי "לא מושלמת". קצתי באנשים "מהירים" שרוצים פידבק מיידי ואהבה בשקל. ובעיקר קצתי באלה שרוצים שאני ארפא אותם.
כן, אז עכשיו אני קצת אגואיסטית. לראשונה. ומרגישה שמותר לי. שמותר לי אחרי הכל לבקש פעם אחת מישהו סובלני שיידע שבסוף אכן אתן לו הכל, כן, גם מרפא לשריטותיו-הוא, אבל לא מיד.
אני רוצה שאתה, האהוב שלי לעתיד, תהיה עם מספיק ביטחון כדי לתת לי קודם קצת להישען עליך, שלא תחשוב שאני גוזלת ממך משהו כשאעשה זאת, או שמיד תבקש תמורה.
אני רוצה שתיתן לי את הזמן עד שאוכל גם לתת לך להישען עליי.
אני מסוגלת להתמסר ולאהוב בגדול וללא פחד
אני רוצה שתבין שעם כל השריטות והצלקות יש מקום אחד חלק אצלי, והוא המקום של ההתמסרות. שם, דבר לא נפגע. אני מסוגלת להתמסר ולאהוב בגדול וללא פחד גם עכשיו, כפי שאני היום, אבל הפעם ובמודע רק אחרי שאתה תיתן לי, הראשון מבין שנינו , כתף וביטחון.
האם בקשתי גדולה מדי?
אני רוצה שתאמין בי, בכך שאני מסוגלת, ושתבין שעם הזמן זה יקרה.
אני רוצה שתדע שחוץ מהשריטות והצלקות יש לי עוד הרבה חלקים. אבל לא עליהם רציתי לכתוב, כי הרי אותם, את החלקים הטובים, אתה רואה מיד וברור שתאהב אותם. זה לא קשה.
די ברור לי היום שתאהב את איך שאני נראית, ואת השכל שלי, ואת הכנות ואת היושר ועוד כל מיני חלקים, אבל כל זה פשוט לא שווה בשבילי דבר אם לא תאהב אותן. את השריטות ואת הצלקות.
לאהוב אותי על הטוב זה קל, אבל זו כנראה אהבה זולה ושקרית.
רציתי שתדע גם שהשריטות והצלקות שלי הן לא משא רק כזה רע. כי בזכותן קרו לי גם דברים שונים בחיים וגם התבגרתי, ובעיקר למדתי להבין כמעט כל אדם וכל פצע.
אבל אל תשתמש ביכולת הזו שלי כל כך מהר. כי למקום הזה אני "נופלת" בקלות. אני רוצה שתדע שהשריטות שלי היום עמוקות מכדי שאתן לכל אחד לגעת בהן. שתדע שפשוט החלטתי לכבד אותן ולא להחביאן או להתבייש בהן. ואני מבקשת שתכבד אותן גם באותה המידה, בלי לעג, וללא שיפוטיות.
כי כל שריטה וצלקת היא סיפור, וכל סיפור הוא אני.
ואתה, זה שתבוא בקרוב, תדע בדיוק איך לגשת לכל אחת מהן. אני יודעת זאת.
ואז, אז כנראה אוכל פעם אחת ואולי לראשונה בחיי להתרווח ולהירגע, באמת להירגע, ובוודאי שגם אתמכר למגע ידך ולזה שאתה מקבל אותי כך, איתן, כפי שאני היום.
ואני מבטיחה לך שתמורת הדבר הזה אוהב אותך ואתמסר לך כפי שמעולם לא העזתי, ובעיקר - אקבל אותך כפי שאתה גם ובדיוק באותה המידה.
כן, אני רוצה לאהוב אותך, אבל רק אחרי שתאהב אותי איתן, עם השריטות והצלקות.
האימייל של מוריה
לפנייה לכתב/ת 
