הפרדה בין עזה לגדה? תשכחו מזה
המחשבה הישראלית על הפרדה בין השתיים היא המשך התפישה הכושלת, שהולידה את ההתנתקות החד-צדדית
הכאוס ברצועת עזה אינו גזירה משמיים או עדות לאופיים הרצחני של הפלסטינים. מקורו של המשבר במאבק פוליטי, לאומי ואידיאולוגי. העימות האלים בין פתח וחמאס הוביל את החברה הפלסטינית למשבר פנימי חסר תקדים. הכרת הגורמים שמזינים משבר זה עשויה לספק תובנות לגבי פתרונו האפשרי.
התמיכה העיקרי בתנועה, ונמשכה הפגיעה בפעילי התנועה ומנהיגיה. המפגשים בין ראש הממשלה אהוד אולמרט והנשיא עבאס הסתיימו בפיזור הצהרות ריקות מתוכן. בו בזמן, אין ספור רקטות קסאם שוגרו לעבר ישראל משטח הרצועה, ובעיקר על-ידי פעילי הג'יהאד האיסלאמי וחמאס. חייהם של תושבי שדרות והקיבוצים סביבה הפכו לקשים מיום ליום. פעילות צה"ל בגדה המערבית וברצועת עזה גבתה גם היא מחיר כבד מהאוכלוסייה המקומית.
ניצחונה של "תנועת ההתנגדות האסלאמית" (חמאס) בבחירות למועצה המחוקקת, שנערכו בינואר 2006, היווה נקודת מפנה במאבק על השליטה בזירה הפוליטית הפלסטינית. הסירוב להכיר בממשלה שהקים איסמעיל הנייה הוא שהצית את פתיל התבערה, שהתפוצץ בעזה השבוע. המאבק הפנים-פלסטיני הינו ביסודו פוליטי ואידיאולוגי. תנועת חמאס השכילה להציב אלטרנטיבה לקו המדיני שהוביל הפתח בהנהגת יאסר ערפאת, ואשר נמשך תחת מחמוד עבאס (אבו-מאזן). הפתח, שאיבד את תמיכת הציבור הפלסטיני הרחב, מיאן להכיר בתבוסתו, ובניצוחם של אבו-מאזן ומוחמד דחלאן הציב אין-ספור מכשולים בפני יריבו מבית. משרד הנשיאות וחלק ניכר מכוחות הביטחון והביורוקרטיה גויסו למאמץ יומיומי של דה-לגיטימציה לממשלת הנייה.
ישראל וארצות-הברית הובילו מצדן מהלך בינלאומי של בידוד "ממשלת חמאס", כאילו שזו לא נבחרה ברוב קולות הציבור הפלסטיני. הודק הסגר על רצועת עזה, מוקד
תוכנית פעולה
לשכוח המרצועה - ולהציל את הגדה
יוסי בן ארי
אבו-מאזן חייב להשתחרר מהרעיון של "מתקפת נגד" בעזהה, ובסיוע גלוי ומלא של ישראל והעולם - להילחם על מה שנשאר
בחמאס התגלעה מחלוקת בין המצדדים בפשרה עם הפתח ואף בהגעה להסדרים עם ישראל - ובעיקר בנושא ההודנה - ובין הדוגלים בקו מיליטנטי, שהתנגדו לכל פשרה. איסמעיל הנייה וחאלד משעל אמנם החזיקו בעמדות שונות, אך הסכימו לבסוף על כינון "ממשלת אחדות" בראשות הנייה. הגישור בין עמדות הפלגים הפלסטיניים הניצים נערך בחסות ומעורבות אינטנסיבית של מנהיגי ערב הסעודית ומצרים. היה זה מהלך שנועד לעקר את תוצאות הבחירות ולאלץ את חמאס לחלוק עם הפתח חלק ניכר מהשליטה ברשויות המחוקקת והמבצעת. בפשרה שהושגה לא הוסכם על הקמת מנגנונים יעילים ליישום ההחלטות. חידוש המאבקים על סמכויות ושליטה הוביל במהרה לעימותים מזוינים בין פעילי הפלגים היריבים.
מעגל הדמים נקלע לסחרור חסר תקדים השבוע. כוחות חמאס השתלטו על מוקדי השליטה ברצועת עזה, תוך כדי הרג אכזרי של עשרות מקרב כוחות הביטחון של תנועת פתח. הנשיא עבאס הכריז שמליציות של חמאס מובילות ניסיון ל"הפיכה צבאית", פרסם צווים המורים על פיזור ממשלת האחדות, הכריז על מצב חירום ברצועת עזה ובגדה המערבית וקרא להקמת ממשלה שתכפה את מצב החירום. דוברי חמאס דחו על הסף את החלטות עבאס, והגדירו אותן כמהלך פזיז המעיד על הלחץ שבו נתונה הנהגתה הפתח. ואכן, כל ניסיון לכפות צווים אלה עלול להתברר כחסר משמעות וכביטוי נוסף לחולשת שלטונו של אבו-מאזן. קשה לראות כיצד תצליח ממשלה ממונה וחסרת תמיכה ציבורית במקום בו כשלה ממשלה נבחרת. כמו כן, כלל לא ברורה זהותו של הכוח שאמור לאכוף את מצב החירום, בעיקר לנוכח העובדה שהחמאס שולט באופן מוחלט ברצועת עזה.
לא עניין לפלסטינים בלבד
לאן ממשיכים מכאן? במידה רבה, התשובה תלויה בהכרה של הצדדים השונים המעורבים, ובראשם הנהגות הפלגים הפלסטיניים ואף ישראל, בכך שהמדיניות הקודמת תרמה ליצירת תנאים שהובילו למצב הנוכחי; שהמשך עימות הדמים אינו משרת את האינטרס של הרשות הפלסטינית ולא של ישראל.בשלב זה נחוץ הסכם שיכלול ארבעה יעדים: הפסקת פעולות האיבה בין הארגונים הפלסטיניים; השבת הסדר הציבורי והביטחון האישי; עריכת בחירות וכינון ממשלה נבחרת; והשגת הפסקת אש (הודנה) עם ישראל. השגת יעדים אלה הינה משימה מורכבת, אך לא בלתי-אפשרית. על מנת לעשות זאת נדרשת מעורבות משמעותית של ערב הסעודית ומצרים, וכן גיבוש עמדה ישראלית חדשה ביחס להתפתחויות בגדה המערבית וברצועת עזה. כבר עתה ניתן להבחין בשיח הציבורי הישראלי בהתגברות קולותיהם של מי שמציעים לנתק בין הכאוס בעזה ובין המצב בגדה. גישה זו הינה המשכה של תפישת ההתנתקות החד-צדדית, שתוצאותיה הגרועות מוטחות עתה בפנינו. הניסיון לפצל את עזה מהגדה ולהמשיך את פיצול הגדה המערבית לקנטונים, יוביל להגברת האלימות והכאוס. גם ההצעה להציב כוח בינלאומי ברצועת עזה אינה ריאלית בנסיבות העכשוויות.
מה כן ניתן לעשות בשלב הנוכחי? לחדש את ההידברות בין הפלגים הניצים, בחסות מצרים וערב הסעודית, ולהשיג את הסכמת ישראל וארצות-הברית, שההסכמים אשר יושגו יכובדו גם על ידן. יש להניח כי הפצע שנפער בין פעילי פתח וחמאס ימשיך לדמם גם אם יושגו הסכמים שכאלה, אך בלעדיהם הוא עלול ללכת ולהעמיק. טועה ומטעה מי שמניח שמדובר בעניין פלסטיני בלבד. המשך המשבר הנוכחי עלול לגרור את ישראל לתוכו ולהשפיע על מדיניותן של מדינות ערביות שכנות. השאלה הקריטית הינה, האם ישכילו מנהיגי הפלגים הניצים, וכן מנהיגי ישראל, ארצות-הברית, מצרים וערב הסעודית, ליצור תנאים שיחלצו את הצדדים היריבים מהמשבר החריף בו הם מצויים, ויספקו אופק של תקווה למיליוני פלסטינים, אשר חייהם אינם חיים זה זמן רב. על כל פנים, הכרה בגורמים שהובילו למשבר הנוכחי הינה המפתח להיחלצות ממנו.
ד"ר מיטל הוא יו"ר מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
