דרושה: מכוערת שתסכים לאהוב אותי
כנראה לא הערכתי את הכיעור שלי במידה הנכונה, ובאמת הגיע הזמן לרדת בדרישות ובציפיות שלי. למרות שאני נמשך אוטומטית למכוערות, הן אף פעם לא מכוערות מספיק. לאחת היה חבר, לזאת היה חבר, לאחרת היה חבר, וכן הלאה. לבסוף, החלטתי לקבוע לעצמי רף חדש. רף נמוך מאוד
יום המזל שלי:
מכירים את הימים האלה שאתם קמים שמחים? סתם ככה, ללא סיבה. אתם מתעוררים לכם בבוקר ומרוח לכם חיוך מטורף על הפרצוף, חיוך מאוזן לאוזן.
אתמול היה לי בוקר כזה. תבינו, בדרך כלל אני בן-אדם פסימי לחלוטין, אבל אתמול היה יום שונה. היתה לי מין הרגשה של "זה יום המזל שלי!" קיפצתי בשימחה רבה מהמיטה ומיד נכנסתי לאמבטיה. התרעננתי ויצאתי לעבודה. בדרך כלל הבקרים שלי נמרחים בטירוף, כשעה לוקח לי להתרענן ועוד חצי שעה לצאת מהבית. אבל אתמול יצאתי מהבית כ-20 דקות לאחר שקמתי. בדרך כלל, כל היום שלי מרוח. אבל לא אתמול, אתמול סיימתי לעבוד ממש מהר. השמחה שלי רק גברה מרגע לרגע והייתי מאושר. בדיוק כשסיימתי לעבוד, הפלאפון שלי צלצל. זה היה דניאל, בעיתוי מצוין, שהציע שנלך לסרט בערב.
זה סימן:
בערב נפגשנו, דניאל שוב סיפר לי סיפור משעשע שקרה לו בקריה. אני מת על הסיפורים שלו, הם מצחיקים אותי. אני, כהרגלי, עניתי לו "קמתי, עבדתי. לא קרה משהו מיוחד". הלכנו לראות את "ארבעת המופלאים 2". נהניתי, למרות שהסרט לא היה משהו, כי זו היתה חוויה. עוד זיכרון משותף שלנו. מובן שלאחר הסרט, כמו תמיד, קפצנו לבאולינג. להפתעתי, היא היתה שם. כן, היא.
"זה סימן!" צהלתי לעבר דניאל. "זה לא סימן, זה אידיוטי", אמר לי דניאל, מצביע עליי. אבל החלטתי בכל זאת שזה סימן, כי עבר עלי יום מאוד שמח וחיובי.
נכנסתי לדילמה: להזמין אותה או לא? אמרתי לעצמי שאני משאיר את זה לגורל - אם התוצאה שלי תעקוף את ה-200, אזמין אותה. כאן המקום לציין שאף פעם לא עברתי את ה-200 בבאולינג. זו המטרה שלי כרגע במשחקים. אז זה יהיה חייב להיות סימן, לא?
להיות פסימי משמע להיות ריאלי:
לבסוף החלטתי ללכת על זה. התחלנו לצעוד לכיון הדלפק ונעמדנו מולו. הבטתי לה בעיניים וקראתי לה בשמה. "תגידי..." התחלתי בגמגום. עצרתי את עצמי ולקחתי נשימה עמוקה. ובדיוק כשפתחתי את הפה, כשבאתי לשאול אותה, פתאום מגיח מאחוריי איזה בחור ומתחיל להתמרח עליה. באותו רגע הבנתי למה אני תמיד כל כך פסימי. להיות אופטימי זה לפנטז, להיות פסימי משמע להיות ריאלי.
אני לא בחור שטחי:
אם לומר לכם את האמת, זו לא הבחורה הראשונה שאני "מתאהב" בה. שמתי לב לדפוס מיוחד בקשר לבחורות שאני רוצה ש"יהיו שלי": לכל אחת מהן יש פגם משלה. עם הזמן, הדרישות שלי ירדו ברמה. לאחת יש גשר, לזאת יש ציצים קטנים, לאחרת אף גדול, והרשימה נמשכת לה. אני אף פעם לא שם לב לפגמים האלה, אבל נראה שאני בוחר אותן בתת המודע שלי. החברים שלי הם אלה שגורמים לי לשים לב לדברים שטחיים כאלה. ועדיין, לאחר שהם "מזהירים" אותי, הדעה שלי על אותן בנות לא משתנה. אולי אני בוחר בנות עם "פגם" במראה החיצוני מפני שאני לא מלך היופי. וב"לא מלך היופי" אני מתכוון ל"בחור מכוער".
"אני לא מבין, הדרישות שלי לא מספיק נמוכות?" שאלתי את דניאל. "הן יותר מדי נמוכות!", ענה בצעקה לעברי. תבינו, אני באמת נמשך לבנות האלה. כמו שכבר ציינתי, הסלקציה שאני עושה היא אוטומטית. זה הכל מאחורי הקלעים, בתת-מודע. כנראה לא הערכתי את הכיעור שלי במידה הנכונה, ובאמת הגיע הזמן לרדת בדרישות ובציפיות שלי. למרות שאני נמשך אוטומטית למכוערות, הן אף פעם לא מכוערות מספיק. לאחת היה חבר, לזאת היה חבר, לאחרת היה חבר, וכן הלאה. לבסוף, החלטתי לקבוע לעצמי "רף" חדש. רף נמוך מאוד.
אני מת שכבר תהיה לי מישהי:
מודעת ההיכרות שלי ממש נכתבת מעצמה. "בחורה יקרה, שלום. אני בחור עם דרישות נמוכות. אם את בחורה מכוערת, אנא צרי איתי קשר במהירות".נמאס לי להיות לבד ולהיות בודד. וב"בודד" אני מתכוון ל"חרמן", כמובן. אם הבנתם שאני חושב שזו המטרה של מערכת יחסים, אתם טועים. אני חושב שלא. למעשה, כן ולא. מצד אחד, אני מת שתהיה לי מישהי שאפשר לחלוק איתה את הכל. לאהוב אותה ושהיא תאהב אותי. מצד שני... הבונוס. הסקס, סיפוק הצרכים זה של זו. אני מת שכבר תהיה לי מישהי. אבל משום מה, כולן תפוסות.
אני לא בחור שיכול להרשות לעצמו לסרב למישהי, כלשהי באשר היא. אז אם את חושבת שאת מכוערת, אל תהססי לפנות אלי. ואם לסכם לכם את הכל בשתי מילים, "דרושה מכוערת!"
האימייל של מר פנים
לפנייה לכתב/ת 
