מתי ואיך המציאו את הסטטוסקופ?
בעידן של אבחון רפואי ממוחשב והיי-טקי, גם כיום עדיין קשה לראות את עולם הרפואה ללא הסטטוסקופ, שהפך לסימן ההיכר של הרופאים והאחיות. איך פותח הסטטוסקופ הראשון, ומה צופן העתיד למכשיר שמאפשר הקשבה לרחשי הגוף
היפוקרטס, רופא יווני ואבי הרפואה, היה הראשון שהאזין לרחשי הגוף של חוליו באמצעות אוזנו. הוא הבחין בקולות שונים המבעבעים מתוככי הגוף, ותיעד אותם ברשימותיו. אבל רק במאה ה-19 נעשה הצעד הראשון המשמעותי לעבר פיתוחו של סמל הרופאים הבלתי מעורער - הסטטוסקופ, הניצב על שכמותיהם בכל העולם.
בשלהי שנת 1816 הלך רופא צרפתי צעיר, רנה לנק (Laennec), צעד אחד קדימה. באחד הימים נדרש לנק לבדוק חולת לב כבדת משקל. הוא ניסה להאזין ללבה באמצעות אוזנו, אולם שכבות השומן העבות שכיסו את גופה הפכו את הפעולה לבלתי אפשרית.
אז הבליח במוחו רעיון: הוא גילגל גליון נייר לכדי גליל, הצמיד קצה אחד לחזה החולה וקצה שני לאוזנו. הוא הופתע כשהצליח להקשיב לקולות הלב במעומעם, אך באיכות טובה יותר מכפי שניתן היה לעשות זאת באמצעות האוזן הצמודה לחזה.
נא להכיר, הססטוסקופ הראשון (באדיבות Medical Antiques, Alex peck)
אבל גליל הנייר הזה עשה הרבה יותר: לא רק שלנק הצליח להקשיב לקולות הלב. הוא גילה קולות נוספים ובהם קולות הנשימה והמעיים. כיוון שכך, ניסה לנק טריק חדש: הוא נטל גליל עץ חלול באורך של כ-33 ס"מ וחזר על הפעולה. התוצאה: איכות השמיעה השתפרה פלאים. זה היה המכשיר הראשון בהיסטוריה, שלימים הפך לסטטוסקופ המוכר.
את שמו של הסטטוסקופ בחר לנק כשהצמיד שתי מילים יווניות: סטטוס שפירושו חזה, ו-סקופין שפירושו לבדוק. במהרה הפכה המצאתו של לנק ללהיט. בשנת 1820 כבר חיכו המטופלים לבדיקת הרופא באמצעות הסטטוסקופ. לא כל הרופאים ידעו להשתמש בו כיאות, אולם כבר אז הפך המכשיר לסמל סטטוס רפואי בלתי נפרד במרפאות.
אולם חרף הפופולריות של המכשיר החדש, לא כל הרופאים התלהבו ממנו. חלק חששו כי ייראו מגוחכים כשיצמידו גליל עץ לגופם של המטופלים. אחרים טענו שהוא מסורבל ותהו האם האבחנות הופכות מדוייקות יותר באמצעותו. לימים התברר שהם טעו, ובגדול.
חברות רבות ברחבי העולם החלו לייצר סטטוסקופים בצורות וגדלים שונים, אולם הם עדיין לא היו נוחים מספיק. חלק מהחולים התלוננו כי לחיצת גליל העץ על החזה אינה נעימה ולעתים גם מכאיבה.
בשנת 1829 שיפץ רופא סקוטי בשם ניקולס קומינס את ההמצאה. הוא יצר סטטוסקופ גמיש בעל שני צינורות קשיחים המחוברים יחד, ומאפשרים להניח את המכשיר בכל זווית. במהלך 20 השנים הבאות נוצרו גרסאות שונות של הסטטוסקופ, שהלכו ונעשו נוחים וגמישים עוד יותר.
את הסטטוסקופ המוכר לנו היום, עיצב בשנת 1951 ג'ורג' קאמאן מניו יורק. הוא כלל שני צינורות המונחים בכל אוזן, ומתחברים לגליל אותו מניחים על החזה. הסטטוסקופ הזה היה כבר קל יותר, וגמיש הרבה יותר. שיפור נוסף נעשה בשנת 1960, אותו המציא ד"ר סקוט אליסון. הסטטוסקופ הזה נראה דומה לסטטוסקופ של ימינו ואיפשר לשמוע בחדות גבוהה יותר את קולות הלב, הריאה והמעיים.
אבל פיתוחו של הסטטוסקופ לא פסק. בשנות התשעים הומצא הסטטוסקופ הדיגיטלי, המאפשר להמיר את הקולות לצלילים דיגיטליים, לשמור אותם ולפענחם ביתר קלות. סטוטסקופים דיגיטליים אחרים כוללים אוזניות ומאפשרים להגביר את עוצמות הקול לאלה הלוקים בשמיעתם.
על אף ההתקדמות הטכנולוגית העצומה, קשה היום לראות את עולם הרפואה ללא הסטטוסקופ. הוא חלק בלתי נפרד מכל בדיקה רפואית ראשונית, מעניק מידע רב ולמעשה איפשר לאבחן במהירות ובדיוק ולהציל מיליונים ברחבי העולם באמצעות טיפול מתאים.
