נשים בלי עורכי-דין ותקשורת
פרשת קצב תרד מהכותרות - אך הימים הקשים העוברים על כל הנפגעים מאלימות רק ילכו ויחריפו בעקבותיה
אשה שעברה אונס מטמיעה בתוכה את העובדה, כי אם תתלונן תיאלץ לעבור אונס שני במערכת החקירה המשטרתית, שלישי במערכת המשפט - ורביעי בתקשורת. מסקנתן הבלתי נמנעת של נשים רבות היא להתכנס בתוך עצמן; מאידך גיסא, לא ניתן לפגוע בחזקת החפות ובגבר המכחיש את המעשה בלי משפט הוגן, דרישה וחקירה, ואף הנשים עצמן צריכות להיות מעוניינות בכך שלא יהיה בידן נשק בלתי מבוקר כלפי גברים בתואנות שווא ובחיסול חשבונות, ודאי לא שיפוט בכיכר העיר ולינץ' ציבורי.
בשל העובדה שאין, וכנראה בלתי אפשרי למצוא פיתרון חד-משמעי וחותך לבעיה זו, דומה כי אנו נשוב ונשקע במדמנה הזו חדשות לבקרים. התלהבות העיסוק בסוגיות אלו מלובה גם לאור העובדה, שזו הזדמנות למציצנות ולהתלהמות. זו הבעיה האמיתית, ושאלת העמדתו של קצב לדין או הליכה להסדר טיעון היא רק פרק משנה בכל הסיפור. כשהיא תסתיים - והפתיל הקצר של אמצעי התקשורת ינדוד לסערה אחרת - תיוותרנה נשים רבות פגועות, שבורות ומתוסכלות.
צריך אפוא להכריע ציבורית כי לא הסערה התקשורתית תקבע את סדר היום, אלא התמסרות ארוכת טווח לנושא שהוא מכת מדינה. אין לנו אלא לצעוד בשני כיווני מחשבה. ראשון שבהם הוא להטיל על המשפטנים ההגונים להציע ריכוך של הבעיה המשפטית. פיתרון כולל וחד לא יימצא, שכן ללא משפט, תביעה וחקירה נגדית, לא ניתן לקיים מערכת הוגנת. אולם גם לריכוך יש משמעות; צריך לתור אחר דרך לקיצור תהליכים, בלא לפגוע במהות חיפוש הצדק והיושר, או לפחות קיצור לוחות הזמנים. אפשר לחתור לדרכים המאפשרות חקירה נגדית תוך הגנה קפדנית יותר על הנפגעות המתלוננות; הרחבת מעגל הסיוע של ארגונים שונים התומכים ומעודדים בשעות הקשות ועוד ועוד. כל זה הוא המעט שאפשר לעשות במערכת המשפטית.
סוף עידן התמימות
כיוון המחשבה השני הוא מהפכה פנימית שאנו כולנו צריכים לעבור - התרחקות מהנאיביות, הסוברת כי מערכת החוק והמשפט היא הפיתרון לכל בעיה. קל לנו להטיל הכל על המערכת המשפטית - גם בשל העובדה שמדובר באחריות של מישהו אחר, וגם כי המשפט הוא דבר ממוקד יחסית, וקל לחפש מתחת למנורה מאשר במקום בו באמת נמצאת האבידה. אין כל בעיה למנות חוקים רבים הקיימים בספר החוקים, אולם הם חסרי השפעה ותכלית, בין בשל העובדה שאין הם נאכפים, ובין בשל העובדה שמערכת המשפט בכלל מסוגלת להתמודד עם חריגים ולא עם יצירת נורמה. דוגמה לדבר היא חוקי העבודה - מדינת ישראל חוקקה חוקים טובים באופן יחסי, אולם שוק העבודה הוא חרפה ואות קלון על החברה. הדבר נכון גם לגבי מערכת המשפט - הציפיות ממנה אינן ריאליות, ולא היא מופקדת בלעדית על דמות החברה בישראל.
חברה הרואה בכך סוגיה אמיתית יוצרת אפוא מערכת כוללת למניעת פגיעה. היא מתחילה במקום בו מתחיל הכל - במערכת החינוך, ומטמיעה את החירות החד-המשמעית והעצמאות
שיש לכל אדם, את האיסור לפגוע ולחדור למקום אליו לא ניתנה רשות לחדור - בשום תירוץ, ובלי כל יכולת להטיל את האשמה על הנפגע; את הצו הקטגורי המוחלט נגד אלימות ואי-התפשרות אפילו לא עם אלימות מילולית. במקביל, היא מחנכת לעדינות ולצניעות, חושפת את האהבה ואת המשפחתיות, כך שהקשרים בין נשים וגברים אינם מעוצבים רק על כללי "לא תעשה" אלא גם על כללי "עשה".
לא די בחינוך: חברה הרואה בכך סוגיה אמיתית מעצבת את רשות הרבים שלה בצורה צנועה. היא יוצרת אווירה ציבורית (לא חקיקה!) כי גם פרסום ושיווק אינם מקווה המטהר את היחס לגוף האשה כאל כלי שנועד למכור ולהימכר; היא קוראת לנשים ולגברים כאחד ליצור נורמות התנהגות ציבורית שאינם יוצרים באופן מתמיד אווירה של מלחמת מינים ופיתוי אינטנסיבי; היא מעצימה את היסודות המשפחתיים המהווים תמיכה עמוקה והגנה על חבריה; היא יוצרת שפה קפדנית יותר מאשר שפת הביבים הנהוגה פעמים רבות ברשות הרבים, ועוד ועוד.
פרשת קצב תרד מהכותרות. היא אמנם צבעונית מאוד, אך לא די בכך כדי להותיר אותה ימים רבים בראש סדר העדיפות שלנו. הימים הקשים העוברים על כל הנפגעים מאלימות, ובעיקר זו שהיא על רקע מיני, אך ילכו ויחריפו בעקבותיה. נביאי ישראל לימדו לשים לב באופן מתמיד דווקא לקולות הבלתי נשמעים ולכאבם של המשלמים את המחיר של דמות החברה. להם אין אמצעי תקשורת המאפשרים להם להתבטא, ואין להם סוללת עורכי-דין המסוגלים למנוע את החרפה. מצבם בעקבות הפרשה יחמיר, ומוטל עלינו שלא להניח לכך להתרחש.
