הכניסה לחיפושיות אסורה

מהי היסטוריה? האם היא רצף האירועים המדויק שהתרחש בעבר, או שמא היא האופן והדרך בהם אנו זוכרים כחברה את אותם אירועים? האם יש פער בין הדברים? השבוע "במנהרת הזמן" נצלול לאחור אל אחת הפרשות שנחרטו בזכרונה של החברה הישראלית וננסה לתרום את חלקנו הצנוע בבירור הגורמים והסיבות לכך שנמנע מן הקהל הישראלי לחזות מקרוב באחת הלהקות היותר נערצות בתולדות המוזיקה - הביטלס. אך לפני שנתחיל בגלילת הסיפור ההיסטורי נפתח במבחן התמצאות קצר. איזו מבין התשובות לשאלה הבאה נראית לך הנכונה ביותר?

לא אישרו לביטלס להופיע בארץ כי:

א. יעקב שניידר, מנכ"ל משרד החינוך (ואבא של יוסי שריד), איש מבוגר ולא מעודכן ביותר במוסיקה של להקת "חיפושיות הקצב", חשש שהמעריצים הנלהבים יהרסו את היכל התרבות החדש.

ב. מימון הבאתם של אמנים רבים ארצה באותה שנה, ביניהם קליף ריצ'רד, חיסל את מלאי מטבע החוץ לוועדה הבין-משרדית להבאת אמנים אמנים זרים מחו"ל.

ג. האמרגן גיורא גודיק, שהחמיץ הזדמנות פז חד-פעמית להחתים את החיפושיות על חוזה הופעות בישראל, החליט לטרפד את הבאתם ארצה בידי אמרגן אחר.

ד. סגן שר החינוך, אהרון ידלין, החליט לגלות רגישות ציונית ולמנוע את השחתת מידות הנוער על ידי "קבוצת זמרים נטולי ערך אמנותי, הזורעים ביללותיהם היסטריה והשתוללויות".  

"חיפושופוביה" כתגובת-נגד ל"ביטלמניה" 

"פרשת אי-הבאתם" של הביטלס, או בשמם העברי הרווח "חיפושיות-הקצב", היתה סימפטום לפער הדורות הישראלי; תופעה אשר תוארה על ידי אנשי חינוך, סוציולוגים ופסיכולוגים. עוד קודם להופעת הביטלס על במת ההיסטוריה, זיכתה התפשטותן של גישות "חומרניות-אגואיסטיות" ונהנתנות הדוניסטית בקרב הנוער את צעירי ישראל בכינוי "דור האספרסו" - ניגודו של דור הפלמ"ח שתואר על ידי נתן אלתרמן בשירו הידוע "מגש הכסף". את הכינוי "דור האספרסו" טבע הסופר יזהר סמילנסקי בנאום שנשא בפני וועידת מפא"י ב-1960. שבע שנים לאחר מכן, איבחן העיתונאי אהרון בכר את השינוי שחל בהעדפות הנוער במילים אלה: "אלילי הנוער של תש"ח היו מגש הכסף. אלילי הנוער של תשכ"ח – מגש הקצב."

מעריצות בריטיות של להקת הביטלס ממחישות את המונח "ביטלמניה" (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

העיתונאי אביעזר גולן הקדיש סדרת כתבות עומק לנושא וכתב: ב"ראיון-ראדיו עם מנהל של בית-ספר תיכון ידוע בלב תל-אביב... הכריז המחנך הוותיק בשצף-קצף: 'התסרוקות הללו! פיאות-הלחיים האלו! שאת לא אוכל אותם. בבית ספרי הם לא יראו!...' ואכן, הנערים שהופיעו בבית הספר עם 'תסרוקת החיפושיות' נשלחו הביתה להסתפר. וכביכול – הם קיבלו עליהם את הדין. באותו בית-ספר באמת אין רואים אלא נערים מסופרים למשעי."  

היה או לא היה?

ובכן, בגלל מי ובגלל מה הפסיד הנוער הישראלי את הופעת החיפושיות בארץ: בגלל שמרנות משרד החינוך? בגלל מחסור במטבע חוץ? בגלל תחרות מסחרית ומאבקי אגו בין אמרגנים? או בגלל האידיאולוגיה הציונית?

הוויכוח על השמעת החיפושיות בתחנות הרדיו הישראליות ניטש כבר לפני פרשת הביקור שלא היה. דוגמה לכך אפשר למצוא במדור "הקורא מגיב לעניין" של "ידיעות אחרונות", שם כתב אחד הקוראים: "ברצוני להגיב על מכתבו של מר... בעניין "חיפושיות הקצב". למר ... נדמה, כנראה, שהוא חי ברוסיה בשנות ה-50 המוקדמות ולא במדינת ישראל בשנת 1964. ברוסיה קבעו אנשים בודדים לכל העם מה מותר ומה אסור לשמוע. מדוע הוא חושב שביקור "חיפושיות הקצב" יוריד את המוסר?! האם הנוער ישתולל ברחובות, יעשה לעצמו תסרוקות כשל ה"חיפושיות"?".

במשך שנים רבות רווחה האגדה האורבנית על פיה ה"חיפושופוביה" של הממסד הישראלי הייתה ריאקציה ל"ביטלמניה" של הנוער, ובמסגרתה נגזר על המאזינים הצעירים שביקשו לשמוע "פזמוני יה-יה" כפי שכונו בלעג על ידי אנשי חינוך, לכוון את מקלטיהם לרדיו רמאללה הירדני. לפי סברה זאת, אך טבעי הוא שבמצב עניינים זה החליט שר החינוך דאז, זלמן ארן, למנוע את בואם של בעלי התסרוקות הפרועות, כך נתפס אז הפוני המטופח של ארבעת המופלאים, העלולים להשחית את הנוער. אולם בשנים האחרונות, כדרכם של מיתוסים מוכרים אחרים, גם מיתוס רב שנים זה על "ייבוש החיפושיות", הולך ומתפוגג לאיטו.

ה"חיפושולוג" אוריאל ירדן, מספר על כך באתרו ומסביר מדוע בכלל חשבה להקה בסדר הגודל של הביטלס להגיע לרפובליקת הבידור שלנו במזרח התיכון. לדבריו, ישראל שנותרה מאחור, לא לקחה חלק פעיל בביטלמניה. אנשים מישראל קראו אמנם על הלהקה בעיתונים ואף הכירו כמה מלהיטיה שהצליחו לחדור ולהיות מושמעים בתחנות הרדיו הישראליות, ובעיקר לרדיו רמאללה הערבי. ישראל נראתה יותר כ"צופה מן הצד" בתופעת ה"ביטלמניה". אלא שאז צץ "הקשר היהודי" - אמרגן ישראלי מצליח בשם יעקב אורי, איתר בארץ את קרובי אימו של מנהלם האגדי של החיפושיות, בריאן אפשטיין, ובאמצעותם השיג את הסכמתו של אפשטיין לכלול את ישראל במסעם המתוכנן של החיפושיות למזרח. אלא שהתוכנית השתבשה מסיבות מוניטריות.

במדינת ישראל של הימים ההם, שרר מחסור קשה במטבע חוץ, והוועדה המוסמכת לאשר את הוצאת הסטרלינגים היקרים החליטה כי די והותר אמנים זרים כבר הוזמנו לישראל באותה שנה (1965). בנוסף לכך התרשמה הוועדה שהלהקה אינה עומדת בסטנדרטים תרבותיים ואמנותיים המצדיקים את השקעת מעט הכסף הזר שנותר לה. מוסיף ירדן ומסכם כי התפתחו אגדות אורבניות לגבי הסיבות לאי-הגעתם של הביטלס לארץ. חלקן דיברו על מדינה טוטליטרית שלא הרשתה ללהקה להיכנס בשעריה, וברובן נטען כי ההשפעה הרעה של הלהקה על הנוער הישראלי, היא זו שהכריעה את הכף.

אלא שעיון בעיתוני התקופה מגלה תמונה קצת אחרת. ראשית, מתברר שכבר משנת 1963 החלו החיפושיות לכבוש את צמרת מצעדי הפזמונים בגלי צה"ל וב"קול ישראל" – כיצד מתיישבת עובדה זאת עם הקביעה כאילו צריך היה בישראל של אותן שנים להאזין בעיקר לרדיו רמאללה על מנת לשמוע את החיפושיות? והאם באמת רק עניין מוניטרי עמד ברקע אי-הבאתם של החיפושיות ארצה?

הכל בגלל גיורא גודיק?

לאחרונה, הופנתה תשומת הלב לפרשה בסרטו התעודי של ארי דוידוביץ', "מחכים לגודיק", המוקדש לסיפור עלייתו ונפילתו של האמרגן האגדי גיורא גודיק. נטען שם על ידי פרקליט של גודיק, אלכס ז"ק, כי היה זה גודיק שטירפד את מסע ההופעות של החיפושיות בארצנו הקטנטונת. תום שגב כותב ב"הארץ" (13 ביולי 2007) בעקבות הסרט, כי השניים נסעו לכנסת, שם "גודיק סיפר לכל מי שפגשו שהביטלס ארוכי השיער מהווים סכנה תרבותית נוראה ועלולים להשחית את נפש הנוער הישראלי. חברי ועדת הכספים האמינו לו, סירבו להקצות לאורי את המטבע הזר שנדרש למימון המופע ועל כן בוטל" – מסכם שגב את הדברים ואומר – "סיפור של אגו אפוא, לא של אידיאולוגיה תרבותית".

יש גרעין של אמת בדבריהם של ירדן ודוידוביץ', אולם מבחינות רבות ההסבר שלהם מציג תמונה חלקית. באמצעות הארכיב שלנו ניסינו להשלים את התמונה. העיתונאי עמנואל בר-קדמא במאמר מעמיק ורחב, "עלייתה ושקיעתה של ישראל כאימפריית-בידור" ("ידיעות אחרונות", 16 במרס 1976) מאשר את הסיפור בדבר ההחמצה הגדולה של גודיק: "אחד הכשלונות הגדולים של התקופה היה סיורה של להקת פולקלור יפנית, שגודיק הביא, כדרכו, במסגרת סיור בין לאומי נרחב. גודיק הפסיד כסף רב. האמרגן הבריטי לסלי גרייט, שביקש להיחלץ לעזרתו של גודיק, הציע לו, בחצי חינם, שני מופעים שעמדו לרשותו – את קליף ריצ'ארד, שעמד אז בשיא תהילתו, ולהקה צעירה בשם "הביטלס". באותה שנת 1963 החתים גודיק את קליף ריצ'ארד בהתלהבות גדולה על חוזה-מופעים בישראל, אך את ה"ביטלס" – דחה. "הוא מנסה למכור לי לוקשים", אמר גודיק לפרקליטו, עו"ד אלכס ז"ק, שנתלווה אליו. "מי הם בכלל ה'ביטלס' האלה?!"

עם שובו ארצה, סיפר גודיק את הסיפור בחוג משפחתו ובתו נזדעקה ואמרה: "אבא, השתגעת?! אתה לא יודע מי הם 'הביטלס'?!" גודיק, כמובן, תפס את ראשו בידיו. כעבור זמן לא-רב, כאשר חתמו אמרגנים ישראליים אחרים על חוזה עם ה"ביטלס", תמורת סכום הרבה יותר גבוה, לא התירה הוועדה הבין-משרדית לייבוא אמנים זרים את הבאתם, מחשש להפרעת הסדר הציבורי...".

נפלאות הצנזורה העקיפה

לכאורה אף אחד לא אסר על הביטלס להגיע לארץ, כלומר מעולם לא אסרה מדינת ישראל באופן רשמי על הכנסת "חיפושיות הקצב" למדינת ישראל: לא אבא של יוסי שריד, לא אהרון ידלין, לא זלמן ארן ואף לא אחד אחר, אפילו לא גיורא גודיק – ובכל זאת המקרה הזה מדגים כיצד צירוף של "רגישות ציונית" ו"הידוק חגורה" פועלים יחדיו כמכשיר רב עוצמה לרגולציה ופיקוח על צריכה תרבותית.

אמנם כן, באותה תקופה כדי להוציא מטבע חוץ מן הארץ צריך היה לקבל אישור הוועדה שפעלה על יד משרד החינוך והחליטה כיצד להקצות את התקציב השנתי שהועמד לרשותה. אולם חבריה לא פעלו כבבועה הנתונה בחלל ריק. הם היו ערים היטב, וחלקם אף היו שותפים לתפיסה הרווחת בקרב הרשויות, כי קיים קשר בין האזנה ללהיטי החיפושיות לבין התנהגות אנטי-מימסדית וצריכת סמים. במקרה אחר, מאוחר יותר, דווקא עודדה הממשלה את הוועדה לגלות רוחב לב ו"אותתה" לה לאשר הקצאת 100,000 דולר (40% מתקציבה השנתי) להבאת הקרקס הרומני ארצה. הוועדה, כמצופה ממנה, אישרה את הסכום. אלא שזמן קצר לאחר מכן ניחתה חרב הקיצוצים של משרד האוצר על תקציב הוועדה והוא הצטמק ל-100,000 דולר בלבד. כתוצאה מכך "אכל" הקרקס הרומני את כל יתרת המט"ח לייבוא אמנים ב-1970.

אופן פעילותה של הוועדה ומשמעות החלטותיה מרתק משום שהוא חושף את יחסי הגומלין בין הכלכלה (במקרה המסוים הזה, מכשירי פיקוח פיננסיים ומוניטריים) והתודעה הקולקטיבית. סביר להניח כי במקרה של צנזורה ישירה היתה קמה זעקה ציבורית, אולם הוועדה, בתפקדה כסוכן סמוי של תרבות שלטת, יכולה הייתה לקבוע את ההיצע תרבותי במסווה של רגולציה מוניטרית, ובכך לחסוך מעצמה ביקורת ותרעומת ציבורית עקרונית על החלטותיה. זוהי צנזורה עקיפה באמצעות רגולציה ופיקוח ממשלתיים על משאבים.

מישהו בכלל רצה את הביטלס בישראל?

הפליא לנסח את בעיית הצנזורה העקיפה בישראל, לא אחר מאשר צנזור התרבות והאמנות הראשי בארצנו, מר לוי גרי, יו"ר המועצה לביקורת סרטים ומחזות: "אני אינני הצנזור היחיד במדינה, יש עוד... המועצה לאמנות ולתרבות... המועצה הזאת איננה סטטוטורית, ואפילו בהרכבה המשובח ביותר, ואני שואל: מי שמכם צנזורים?... כיצד הם הצנזורים: פשוט מאוד, ע"י כך שהם פוסלים איקס מחזות, ומחליטים לתת מענק מכספי האזרח למחזאי מסוים. זה יותר גרוע מצנזורה! ליד משרד החינוך יש ועדה להבאת אמנים מחו"ל, אינני יודע מי מינה אותם, בוועדה זאת פוסלים בסיטונות בקשות להבאת אמנים מחו"ל. מה זה? לא צנזורה?! בזמנו הייתי אני ה"דרקון היחיד", יחד עם ד"ר ישעיהו שפירא (מנהל תכניות המוסיקה בקול ישראל – י.נ.), שהצבענו בעד הבאת החיפושיות ארצה, כל שאר חברי הוועדה התנגדו, אבל הצביעו בעד מתן היתר ל... קליף ריצ'ארדס." (עיתון "ידיעות אחרונות" 26 בינואר 1973).

היו שלום ולא להתראות. הביטלס מקבלים באכזבה קשה את ביטול הופעת בארץ הקודש (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

דרך אגב, שנים ספורות לאחר מקרה החיפושיות, שב ודחה האמרגן גודיק הצעה להעלות בארץ את המחזמר "שיער" באומרו שחגיגת יצרים שכזו לא תעלה על במה בבעלותו. מסתבר כי במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, מלבד הצנזורה העקיפה, החיצונית, פועלת צנזורה חמורה פי כמה, זאת הצנזורה הפנימית.

בהתייחסו לתגובת ציבור מאזיני הרדיו הישראלי לביטול הביקור כתב יוסף שביט: "מוזר היה גם להיווכח באיזו מידה צידדו מאזינים בהחלטת הוועדה הבין-משרדית, שפסלה אצלנו את ה'חיפושיות'. תמיד האמנתי לתומי, כי הצנזורה על כל צורותיה היא מוסד בלתי אהוד על הציבור הרחב. אם מסתייג מישהו מסוג הבידור, שמייצגת להקת ה'חיפושיות' - הרי אין איש כופה עליו לחזות במופעיה. אולם מאידך, מה זכות יש לו למנוע את הדבר מאלה, השואבים נחת מכך?" (יוסף שביט, בטור ביקורת משדרי הרדיו שלו, ידיעות אחרונות 28 בפברואר 1966).

התגובה הרפה על ביטול הופעת הביטלס בארץ, של הציבור בכלל ושל הנוער והצעירים בפרט, מהווה אישור ליעילות השיטה. כאמור, לא נשמעו בעיתונות וברדיו כמעט תלונות, מלבד אולי קומץ צעירים שהביעו מחאה על הביטול, ושאילתה שהגיש חבר הכנסת אורי אבנרי בראשית שנת 1966 בנושא החיפושיות - "ישיבת המליאה נפתחה במטר שאילתות משאילתות שונות ומשונות, החל במספנות של חיפה ובנמל של אשדוד וכלה באיסור הופעתם של החיפושיות בישראל. את ההחלטה של הוועדה אשר הטילה את האיסור, הסביר סגן שר החינוך והתרבות, מר אהרון ידלין, ברמה אמנותית נמוכה של האלילים הצעירים, ובכך שהם גורמים להתפרצויות היסטריות המצריך גיוס כוחות משטרה." (עיתון "ידיעות אחרונות" 9 בפברואר 1966).