חטאנו לפניך
יום הדין מתקרב, ואורי יסעור נאלץ לקום ב-3:00 לפנות בוקר לטובת אמירת סליחות בכותל. מחפש תשובה, פרק כ"א
סמוך לכניסה קבוע שלט. סמל המנורה ועלי הזית חקוק בו, ומעליו מודיעה מדינת ישראל באופן רשמי: "הנכם נכנסים למקום ממנו לא זזה שכינה לעולם". ירא ונרגש עברתי בשער. המראה שנגלה לעיני היה של מאבטחת טרוטת-עיניים, שיערה בצבע צהוב-פלטינה, שסימנה לי בחוסר סבלנות לעבור תוך כדי שהיא מנפחת בלוני-מסטיק מרשימים בגודלם, ומזיזה את ראשה בקצב קבוע לפי שירו של סאבלימינל שהתנגן ברקע. פנים רבות לה, לקדושה.
בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים.
שְׁפךְ שִׂיחָה, דְּרשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדון הָאֲדונִים.
רְחַץ וּטְהַר, וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּונִים.
וּמְהֵרָה, רוּץ לְעֶזְרָה, לִפְנֵי שׁוכֵן מְעונִים.
וּמִפֶּשַׁע, וְגַם רֶשַׁע, בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסונִים.
אָנָּא שְׁעֵה, שִׁמְךָ יודְעֵי, יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים.
שעה קודם לכן התעוררתי, בדירתו של חבר שהשאיל לי את יצועו וגם את מכוניתו. אני לא איש של בוקר. על אחת כמה וכמה כשהבוקר אינו בוקר, אלא שעת לילה מאוחרת. אבל המשימה שעמדה לנגד עיני הייתה חשובה מספיק ועל כן, בניגוד לציפיות, הצלחתי לגרור את עצמי החוצה, אל הלילה הירושלמי.
החניתי את המכונית ברובע היהודי. יש לי חיבה נושנה למסלול ההליכה הקצר הזה – מרחוב היהודים, למטה ומזרחה, דרך הסמטאות הצרות, שלהפתעתי היו שוממות לחלוטין. בייחוד אני אוהב את הרגע הזה, בערך באמצע גרם המדרגות, בו נפרס לפניך האגן הקדוש כולו.
אתם בוודאי מכירים את ההרגשה הזו - סוג מיוחד של חדווה, השייך לרגעים בהם תמונה מוכרת, כזו שראיתם עשרות פעמים בסרטים/טלוויזיה/ספרים/עיתונים/אינטרנט, נפרסת לפתע למול עיניכם בגודל טבעי. חוויתם בוודאי את התחושה הזו בפעם הראשונה שראיתם את קו הרקיע של ניו יורק, את מגדל אייפל או את פסגת האוורסט – מין ריקוד קטן של הלב, שחוגג את נצחונה של המציאות על חיקוייה השונים. ההבדל הוא שמראהו של האגן הקדוש מצליח לעורר בי את אותה התרגשות גם בפעם החמישים ומשהו. ראו בעצמכם: הכתם השחור מימין הוא עיר דוד, הנה מסגד אל-אקצה, הנה כיפת הסלע והנה הכותל, מאחורי כולם הר הזיתים, והכל במבט אחד, שכמעט ולא מצריך תנועה של גלגל העין.
מהמקום בו עמדתי כבר היה אפשר לשמוע את המיית המתפללים ותקיעת השופרות. נשארתי בנקודת התצפית כמה דקות נוספות, לפני שהמשכתי לרדת אל עבר שערי השכינה.
תָּמַהְנוּ מֵרָעות. תָּשַׁשׁ כּחֵנוּ מִצָּרות:
שַׁחְנוּ עַד לִמְאד. שָׁפַלְנוּ עַד עָפָר:
רַחוּם כַּךְ הִיא מִדָּתֵנוּ. קְשֵׁי ערֶף וּמַמְרִים אֲנַחְנוּ:
צָעַקְנוּ בְּפִינוּ חָטָאנוּ. פְּתַלְתּל וְעִקֵּשׁ לִבֵּנוּ:
חודש אלול הוא חודש הסליחות. האשכנזים נוהגים להתפלל רק מתחילת השבוע האחרון של אלול, אך הספרדים, שאכלו קטניות בפסח, מכפרים על כך במשך ארבעים יום וארבעים לילה, מב' בחודש ועד ליום הכיפורים עצמו. ואם כבר סליחות, הרי שאין שעת רצון יפה יותר מאשר האשמורת האחרונה, והרי אין מקום מתאים יותר לכך, כך אומרים, מאשר הכותל המערבי.
_wa.jpg)
היעד (צילום: ישראל ברדוגו)
הקישור האוטומטי שעושים כולנו בין חודש אלול לעונת הסתיו, נראה לי כמו שריד תרבותי שיובא מיבשת אחרת. גם כשנכנסתי לרחבת הכותל, בארבע וחצי בבוקר, מזג האוויר שמסביב העיד חד-משמעית שעדיין קיץ. לאורכה ולרוחבה של הרחבה התקבצו כ-100 גברים ב-5-6 מניינים שונים. פסעתי פנימה בצעד בוטח, היישר אל קבוצת האנשים שהתפללה בסמוך לכותל עצמו. נטלתי סידור מערמת הספרים ועלעלתי בו הלוך ושוב.
אחרי דקה של ניסיונות נואשים להבין את הטקסט הארמי המושר סביבי, שלא לדבר על למוצאו בכתב, נתן שכני מימין את הסידור שלו בידי. בטרם הספקתי להודות לו, אחד שכני משמאל בזרועי, והצביע על מניין אחר, בפינה השנייה של הרחבה. חבורת המתפללים אליה הצטרפתי, כך הסתבר, בדיוק סיימה את הסליחות. המניין שאליו נשלחתי החל כרגע את הפיוט הראשון.
זַדְנוּ. זָנִינוּ אַחַר לִבֵּנוּ וְעֵינֵינוּ.
חָמַסְנוּ. חָמַדְנוּ.
טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה.
יָעַצְנוּ עֵצות רָעות עַד אֵין חֵקֶר.
כִּזַּבְנוּ. כָּעַסְנוּ.
לַצְנוּ. לוצַצְנוּ.
לי מאד קל לבקש סליחה. אני עושה את זה כמעט באופן אוטומטי. לכאורה מדובר בתכונה חיובית, אבל אני לא בטוח. יש כאלה שאומרים שיש בזה משהו שטחי, מהפה לחוץ. שסליחה שווה פחות כשהיא נעשית ללא קושי. שאולי למי שקל לבקש סליחה, גם קל לחזור על העוון. קחו את חברה שלי, לדוגמא, כל סליחה עולה לה בדם, אבל כשהיא סוף-סוף מבקשת, אין לי ברירה אלא להעריך את המאמץ.
גם העם אליו אני משתייך מורגל, או לפחות היה מורגל לאורך השנים, בבקשת סליחה. במאמץ מרוכז, פעם בשנה, הוא מודה ומתוודה: אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי. הציונות, כמו הישראליות אחריה, לא אהבה את היהודי המתנצל והמתרפס הזה. "אשמנו, אשמנו, אשמנו. כל היום אין אנו עושים דבר, כי אם מתוודים אשר אשמנו", זעם דוד פרישמן (ההוא מרחוב פרישמן) שראה, כמו רבים מבני דורו, את הפסיביות וקבלת הדין כחטא המרכזי של הגולה היהודית. התעצמנו מאז. והיום, כך נדמה לי, אנחנו נוטים להאשים אחרים יותר מאשר את עצמנו. ואם אנחנו כבר אומרים סליחה, היא לוקה דווקא בחטאי שלי – של האוטומטיות, שמרמזת לעיתים על העדר כוונה.
זוהי, אם תרצו, הטרגדיה של הזהות היהודית – ההיסטוריה מטיחה אותנו בכל פעם מקיצוניות אחת לשנייה, מבלי לאפשר לנו לעצור לרגע, להתבונן, ולמצוא את האיזון, את המרחק הנכון.
אָשַׁמְנוּ מִכָּל עָם.
בּושְׁנוּ מִכָּל גּוי.
גָּלָה מִמֶּנּוּ מָשׂושׂ.
דָּוֶה לִבֵּנוּ בַּחֲטָאֵינוּ.
הָחְבַּל אֶוְיֵנוּ.
וְנִפְרַע פְּאֵרֵנוּ.
זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ.
חָרֵב בַּעֲונֵינוּ.
מספרים על הרב צבי יהודה קוק, שהיה פורץ בבכי תמרורים בזמן סליחות. גם החזן של המניין שלנו, בפינה הדרום-מערבית של רחבת הכותל המערבי, מנסה לשוות מדי פעם לקולו גוון התייפחות. רוב הזמן הוא לא נשמע אותנטי במיוחד, אבל ב'מָרַדְנוּ בְמַלְכוּת שָׁמַיִם. מָרַדְנוּ בְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד. מָאַסְנוּ בְבֵית הַמִּקְדָּשׁ', קולו נשבר לכדי התייפחות משכנעת.
אשמנו, בגדנו (צילום: ישראל ברדוגו)
בין פיוט לפיוט אני עורך לעצמי רשימת מלאי של כל הסליחות שאני צריך לבקש. דווקא האנשים הקרובים אלי ביותר הם אלו התנוססו בראש הרשימה. נראה שככל שאתה קרוב יותר לאדם, כך רב הסיכוי שתפגע בו. באשר לאלוהים – בחצי שעה האחרונה אני מתנצל לפניו יחד עם הקהל הקדוש שמסביבי על כל הדברים הרעים שעשיתי, אבל גם אני וגם הוא יודעים שאני לא באמת מתכוון כשאני אומר "מִי יִתֵּן וְאַשְׂחֶה בְּכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה".
אני מתבונן במתפללים שסביבי. האם הם מנהלים כעת דו-שיח נוקב עם הקב"ה, או שמא ממלמלים כמוני את הטקסט הכתוב לנגד עיניהם? רובם נראים יותר מנומנמים מאשר כל דבר אחר. ניתן להניח שככל שיום הכיפורים יתקרב, אימת הדין תהפוך את התפילות לאנרגטיות יותר.
אֲדון הַסְּלִיחות.
בּוחֵן לְבָבות.
גּולֶה עֲמוּקות.
דּובֵר צְדָקות.
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ
אחרי שהתפילה הסתיימה, הייתי צריך להתקרב לכותל. הייתי צריך, אני אומר, כי לא באמת רציתי. הרגשתי זר ורציתי ללכת הביתה. אבל משום מה חיכיתי ברחבה כמה דקות, אולי בגלל שזכרתי כי עוד אדווח על הטיול הזה לכם. התחמקתי ממספר הצעות להנחת תפילין (כתוב לי 'חילוני' על המצח?), עד שפיסת כותל אחת התפנתה מאנשים. וממרחק נגיעה, הרגשתי מטופש במיוחד. ממרחק נגיעה, הכותל נראה כמו סתם קיר אבנים שחתיכות נייר תחובות בין חריציו. לעמוד שם כמו בוק נראה לי מביך, ולהניח יד על האבנים, לעצום עיניים ולמלמל נראה לי מזויף.
מיהרתי לפנות את מקומי לבא בתור, פסעתי שלוש פסיעות לאחור, מה שנראה לי כמינימום הנדרש, הסתובבתי ויצאתי מהרחבה.
חֲמל עַל עַמָּךְ. וְרַחֵם עַל נַחֲלָתָךְ. חוּסָה נָּא כְּרב רַחֲמֶיךָ. חָנֵּנוּ מַלְכֵּנוּ וַעֲנֵנוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אָבִינוּ אַתָּה. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא אַתָּה. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ רַחֵם עָלֵינוּ:
אִם הֵטַבְנוּ פעַל. אָבִינוּ אַתָּה. וְאִם הֵרַעְנוּ מַעַל. אֵין לָנוּ אֶלָּא אַתָּה. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ רַחֵם עָלֵינוּ:
אִם גָּבַר פִּשְׁעֵנוּ. אָבִינוּ אַתָּה. אַתָּה צוּר יִשְׁעֵנוּ. אֵין לָנוּ אֶלָּא אַתָּה. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ רַחֵם עָלֵינוּ:
באמצע גרם המדרגות, בדרך העולה לרובע היהודי, חזרתי להרגיש בבית. גם הפעם הרגע הזה הצליח לרגש אותי – הכתם האפור מימין הוא עיר דוד, הנה מסגד אל-אקצה, הנה כיפת הסלע והנה הכותל. מאחורי כולם הר הזיתים, קרני השמש מבצבצות מעליו, והכל במבט אחד, שכמעט ולא מצריך תנועה של גלגל העין.
ממרחק כזה, הכותל חדל להיות סתם קיר אבנים, וחזר לקונטקסט ההיסטורי והמרחבי שלו. זה כנראה המרחק הנכון עבורי ממקומות קדושים, אולי מקדושה באופן כללי – מספיק קרוב כדי להתרגש, מספיק רחוק כדי לראות.
הערות? הארות כתבו ל-ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
