מפלגת העבודה? מפלגת ההון
ביטול החוזה הקיבוצי של העובדים הוא רוח המפקד של ברק "החדש", שכדי לגבור על נתניהו - מוכן לאמץ את משנתו
הודעתה
של מפלגת העבודה כי תבטל את החוזה הקיבוצי של עובדיה, שיועסקו מעתה בחוזים אישיים, היא ביטוי ל"רוח המפקד", שמשליט אהוד ברק "החדש" על המפלגה. הסתדרות המעו"ף, שהכריזה בתגובה על סכסוך עבודה, קבעה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל". גם הניסוח הזהיר והמנומס של ההסתדרות לא יכול להסתיר את משמעות הדברים: ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי.
בבחירות האחרונות לראשות העבודה תמכו רבים במועמדותו של ברק, מתוך הנחה שרק הוא יוכל להביס את נתניהו בבחירות; גם הם לא שיערו, מן הסתם, שהדבר ייעשה באמצעות אימוץ מדיניותו של נתניהו. שבירת העבודה המאורגנת הייתה יעד מוצהר של נתניהו כשר אוצר מטעם הליכוד. ברק מממש יעד זה בתפקידו כיושב ראש העבודה. כך נחשף סדר היום הכלכלי-חברתי הניאו-ליברלי של ברק, שכבר לא טורח לעטוף אותו בדאגה חסודה ל"זקנה במסדרון". לפיכך, מאבקם של עובדי העבודה נגד ההחלטה לבטל את החוזה הקיבוצי הוא לא רק מאבק מקצועי על זכויותיהם, אלא גם ובעיקר מאבק רעיוני על דרכה של המפלגה.
ההסבר הרשמי של העבודה לביטול ההסכם הקיבוצי הוא שההסכם "מיטיב עם העובדים אך אינו טוב למפלגה"; תאצ'ר לא הייתה מנסחת זאת טוב יותר. התירוץ הנלעג שהנפיקו בכירי המפלגה, ולפיו קיצוץ שכרם והרעת תנאיהם של 17 מעובדי המפלגה באמצעות ביטול ההסכם הקיבוצי הוא אמצעי לפתרון חובות של קרוב ל-150 מליון שקלים, הוא מיתמם עד כדי גיחוך; מסוג התירוצים המשמשים את אחרוני המעסיקים כדי להצדיק את עושק עובדיהם. ואכן, חוזים קיבוציים אף פעם לא היוו מכשול לתרומת העובדים להסדרי הבראה של מפעלים וארגונים, להיפך: לא פעם הם שימשו כמכשיר לכך בתוכניות הבראה קשות, שכללו קיצוצי שכר ואף פיטורי עובדים. לפיכך, ביטול החוזה הקיבוצי של עובדי העבודה אינו צעד לחיסכון, אלא הצהרה של ראשי המפלגה בזכות שבירת העבודה המאורגנת והמרתה בחוזים אישיים.
התנערותה של העבודה מה"שמירה על העבודה המאורגנת בישראל" מתחוללת דווקא כאשר התארגנות העובדים הופכת להיות אחת החזיתות המרכזיות של המאבק החברתי בישראל. בשנים האחרונות מגלות יותר ויותר קבוצות עובדים ממגוון מקצועות וענפים - תעשייה, עיתונאות, מסעדות, שומרים, נהגים, קלדניות, סבלים, סגל אקדמי זוטר ועוד - כי משטר הפרטת העבודה, באמצעות חוזים אישיים והעסקה קבלנית, מגדיל את ניצולם; כי כעובדים בודדים, הם חסרי סיכוי מול המעסיק; וכי ההתאגדות וחתימה על חוזים קיבוציים היא הדרך היחידה למאבק על זכויותיהם. מאבקיהם של עובדים אלה, החשופים לצעדי גמול מצד מעבידים עוינים, הם עתידה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית. בפני מפלגת העבודה עמדה האפשרות להצטרף לגל זה, לתמוך בו ולהנהיגו; תחת זאת, בהתאם ל"רוח המפקד", בחרו ראשיה להצטרף למלחמתם של המעסיקים בעבודה המאורגנת, וכך להפגין כי "אהוד החדש" כבר לא חותר להיות "ראש ממשלה של כו-לם".
המאבק שמנהלים עובדי העבודה נגד ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד קרב במערכה, המתנהלת בשנים האחרונות על דמותה של מפלגת העבודה: בין היותה מפלגה סוציאל-דמוקרטית, המייצגת את המעמדות שנושלו ומנושלים בידי מהפכת ההפרטה ונאבקת לכינון מדינת רווחה וצדק חלוקתי, לבין היותה מפלגה ניאו-ליברלית, המייצגת את המעמדות המסודרים - או אלה המשלים את עצמם שהם כאלה - ומשתפת פעולה עם פירוק מדינת הרווחה וביזת נכסי הציבור בידי האוליגרכים הישראלים. שבירת העבודה המאורגנת היא המיתוג העצמי של העבודה "החדשה", זוהי קריאת "שובו הביתה" שהיא משגרת לקהל הבוחרים השמרני שנטש אותה ועבר לקדימה מפחד הסוציאליזם של עמיר פרץ.
בעשורים האחרונים תרצה העבודה את כניעתה לניאו-ליברליזם ולמדיניות ההפרטה בכך שהיא אינה בשלטון. ההחלטה בשאלת ביטול החוזה הקיבוצי של עובדיה היא כולה בידה, והחלטתה תקבע אם היא עם העובדים או נגדם, אם היא מפלגת העבודה או מפלגת ההון.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
