מעז יצא מתוק

"אספו ברזל, המליכו מלך ולימדו לצחוק". זוהי הצוואה ששם זאב ז'בוטינסקי בפיו של שמשון, לפני שהוא שולח אותו אל מוות יצירתי, נורא-הוד ומנומק הרבה יותר מזה שבסיפור התנ"כי. הספר נכתב ברוסית, ראה אור בהמשכים בפריז בין דפי שבועון ציוני ששפתו רוסית, שני התרגומים הקודמים התיישנו באופן שאינו מקרב אליהם קוראים חדשים – והנה, מלאכת תרגום חדשה של פטר קריקסונוב. עכשיו צוואתו של שמשון היא "קבצו ברזל, שימו עליכם מלך, לימדו לצחוק". מי ששינן בנעוריו את הגרסה הישנה עלול להאמין שזו החדשה נאה פחות. עניין של הרגל: עכשיו לפחות אפשר לקרוא את "שמשון" בלי מעקשים של לשון ארכאית.

ובדיוק כך התכוון ז'בוטינסקי שנקרא. הוא כתב רומן מצוין שאיננו מחויב לפרטי הסיפור התנ"כי אחד לאחד, אלא רק לקווי העלילה הכלליים. באחרית הדבר המאלפת שלו מעיד המתרגם כי ז'בוטינסקי גם לא ציטט את לשון המקרא, אפילו לא באפוריזמים שהסיפור השאיר בפי בני הדורות הבאים. לכן אין "פלישתים עליך שמשון" אלא לשון דיבור של בני אדם ממש. פטר קריקסונוב מבאר לנו כי היא לשון מודרנית ומעודכנת וגם נעדרת קדושה וחגיגיות – וצריך לומר שמשום כך היא גם משכנעת.

בתרגום החדש מתברר שוב ששיני הזמן נוגסות בספרים טובים באמת רק בשוליים. כשז'בוטינסקי כתב את "שמשון", השימוש בגיבורים תנ"כיים כבסיס ליצירה עצמאית לא היה זר לכותבים בני דורו – אנשי שנות העשרים של המאה הקודמת - אבל הם הלכו והפכו לזרים ומוקצים בעיני הכותבים בעברית, שאט אט נפרדו מן התנ"ך ומן הרומן ההיסטורי ויצרו ספרות המתמקדת בהווה מתמשך, על כל מגבלותיו של הזמן השטוח הזה: אם תחפשו ביצירה של ארבעת העשורים האחרונים רומנים שגיבוריהם מתהלכים על פני הארץ בתקופת המקרא – כמה כאלה תמצאו? ומי מבין הכותבים בעברית ניחן בכלל בעושר האינטלקטואלי הנחוץ כדי לברוא עולם כמו זה שתפגשו ב"שמשון" ולהציב בתוכו גיבור חידה מופתי שלא מתפענח עד תום, שלא מלווה בהסברים מפוטפטים? האחרונה שעשתה זאת בכשרון עצום היתה שולמית הראבן המנוחה בטרילוגיה "צימאון". אינני מכירה בין כותבי העברית הצעירים מישהו שיכול אפילו להעז ליטול על עצמו מחויבות דומה.

תפענחו בעצמכם

ז'בוטינסקי לא רצה לפענח את שמשון עבור קוראיו. הוא הבין שהסוד והחידה חייבים ללוות את גיבורו בדיוק כמו התיאורים על קולו המפעים, העצום וכוחו הגדול בהרבה ממידת אנוש. את עלילותיו בחר לתאר מפי כמה וכמה דמויות שפוגשות את שמשון במקטע אחד של חייו: אחד מהם הוא בן שבט לוי שהופך לכהן דת בבית הורי שמשון, ומתפעל ביעילות גדולה גם את חדר הפסילים המשפחתי וגם את הריטואלים לאל האחד, החדש, שטרם הצליח לשכנע את כולם בנחיצותו או בעליונותו. אבל מכבנאי בן שוני הלוי הוא רק אופציה אחת להתבוננות בשמשון. רוב דמויות המשנה משמשות כמראות שמתוכן עולים שברי דמות. את השלם, שנושא בחובו סוד טמיר ונשגב, תפענחו בעצמכם.

וזה לא יהיה פשוט, מפני ששמשון שותק במקום שאחרים היו מפטפטים את נשמתם לדעת. מה היה יחסו לגורל שהותווה לו עוד בטרם נקשר ברחם אמו? האם הוא זועם על אלוהיו? האם מניעיו במילוי מצוות הנזירות אכן טהורים? האם הוא נזיר בכלל? ובעצם מיהו: בצרעה הוא בן נאמן ושופט בעל כורחו. כשהוא יורד לערי הפלישתים הוא חובר להוללים ולפוחזים שבהם כמין ליצן ואיש חידות ופושע מטריד שאינו מהסס לשדוד מהם ברזל ולהביאו לנחלת שבט דן כדי שיחשלו ממנו כלי נשק למלחמה עתידית בפלישתים. הוא מבלה את לילותיו עם נשים פלישתיות ומתחתן עם אחת מהן: מדוע?

התשובה הגדולה לדואליות באפיו של שמשון נעוצה, אצל ז'בוטינסקי, בהבדלי התרבויות. פלשת היא תרבות מפותחת בהרבה מזו של השבטים שנאחזים בכוח וברעב בקרקע החדשה. הוא ממציא לפלישתים אורחות חיים ומיתולוגיה, נימוסים וריטואלים דתיים משכנעים, כבוד להיררכיה ולגינאלוגיה, היסטוריה עתיקה שממקמת אותם בטרויה ומשלחת אותם לכיבושים כמעט בעל כורחם.

הקשר בין להט דתי לפאשיזם 

יש בספר כמה תיאורים מצמררים, יפהפיים ועוצרי נשימה בעוצמתם, של סצינות קבוצתיות מחיי הפלישתים: אחת מהן היא טבח. האחרת, מחול טקסי רב-הוד של אלפי פלישתים בתלבושת אחידה. כן, ז'בוטינסקי ידע המון על הקשר בין להט דתי לפאשיזם. ובעיקר הוא ידע, בספר הזה, שלא להטיף לקוראיו ולאפשר להם לבחור את "שמשון" שלהם מבין האופציות שהיוצר מציג, שכן שמשון לא רק נמשך אל הפלישתים אלא גם בז לתרבותם, לאליהם, לפולחן העבר שלהם ולשכלול המוגזם, המנייריסטי, של חייהם הפרטיים והציבוריים כאחד. בעיניו דווקא השכלול הזה מבשר את מפלתם. ובכל זאת, הם וחייהם מרתקים אותו עד לסופו הידוע מראש. שמשון, למרות שאינו אומר דבר על עתידו וגורלו האישי, יודע יפה שלא יזדקן בחן תחת גפנו ותאנתו.

אהבותיו הסוערות היו געגועים למנוחה. בעיקר מן הלאומי-ציבורי-אלוהי-תדמיתי. סיפור אהבתו לדלילה, שבו התנ"ך כמובן מקמץ בפרטים, נטווה בכוחו היוצר של ז'בוטינסקי לעלילה של ברית ובגידה שהיא בעצם מעשה נקם: דווקא דלילה תצא מן הסיפור הזה כדמות טרגית, כקורבן אמיתי, בעוד שמשון, לאורך הסיפור, הוא גם קורבן של משוגותיו האנושיות, לא רק של אל גחמן ורב-כוח.

ז'בוטינסקי גם הפליא לעשות בתיאור הפוליטיקה המסוכסכת של שבטי האיזור, יחסי הכוחות המורכבים בין אדוני הארץ הפלישתים לבין השבטים, ובין אלה לבין עצמם: אבל תבונתו הפוליטית אינה משרתת כאן אידאולוגיה מובנית אלא מגוייסת לטובת מלאותו של הסיפור. מי שרוצה לקרוא את הרומן כאלגוריה ליחסים בין היישוב היהודי לבין הבריטים – גם הם מייצגיה של תרבות מפותחת יותר – פשוט ייחטא לעומק ולעושר של הכתוב. זו קריאה אפשרית, אבל שטוחה ולא מספקת.

אהבתי את הספר הזה פעם בלהט נעורים של בת 14 שלרגע אחד בחייה האמינה בשתי-גדות-לירדן, ומזה נשאר לה רק כבוד גדול למפעלות התרבות של ז'בוטינסקי. בקריאה בוגרת, מפוכחת ובתרגום שמסיר מעקשים בחן, עדיין אני מאמינה שמדובר באחד הרומנים הדרמטיים הטובים ביותר שנכתבו בעברית. כיוון שאין כמעט סיכוי שמי מבני דורנו בספרות יסתער על דמותו של שמשון ויבין גם את העז וגם את המתוק – צריך לסיים בהמלצה פשוטה: אנא, תקראו.