כפרה עליכם

אתמול היה נעים בחוץ, זמן מצוין לאסוף קצת מצוות לפני יום כיפור, ככה בלי שהלחות תפר את הכוונות הטובות. אמיצה ונחושה דפקתי בדלת של חברה והיא פלוס שמונה חודשים פתחה בכבדות את הדלת. "לוקחת את כולם לפארק", הכרזתי צוהלת, מנפנפת בחלום חייה. העמסתי את שני הקטנטנים בעגלת תאומים, הצאצא הביולוגי נתן יד יפה לעגלה, וכולנו התגלגלנו בנחת לפארק.

כבר מרחוק משהו לא הריח טוב. הפארק הירוק שבדרך כלל מקדם את פננו בריחות רוזמרין ומרווה, הדיף הפעם ריח חמצמץ משהו של מדמנה ציבורית. לצערי השילוב של הריח והתאריך לא התחבר לי בזמן, וכך פסעתי אל תוך הקקופוניה המושלמת של ילדים ונוצות.

"כפרות" זה מינוח שסבתא שלי עליה השלום הייתה משתמשת בו לפחות פעמיים ביום. זו הסבתא ששכללה את "מי ייתן מותי תחתך" של דוד לאומנות הקרבה של ממש. כשהיא אמרה "אני מתה עליך", היא התכוונה לזה, מילולית. כשהיא אמרה "כפרות", היא בטח לא התכוונה לתרנגולות על המגלשות וילדים מבועתים בכביש.

הצדיקים ואנשי מעשה של אז לקחו את התרנגול בחיל ורעדה הביטו לו עמוק בעיניים והכניסו עצמם למצב של שניצל בפוטנציה. כי כשאומרים "זו כפרתי, זו חליפתי" צריך להתכוון לזה, להיות עסוקים בלוודא שהתרנגול לא יתקרב יותר מדי לראש, כשהכוונה המקורית היא שנרגיש שזהו עצמך בשרך שאמורים להקריב... עזבו, מיותר.

האמת, איך אפשר בכלל להתכוון כשרואים איך הפך המנהג הזה להפנינג לכל המשפחה, כולל פינת ליטוף. תרנגולים מוחזקים בתנאי זוועה, חלקם ללא אוכל ושתייה, ואתה חלק מהעניין, רק עם עוד תוספת עבירה לשנה החדשה - צער בעלי חיים. כשרואים אנשים שמחים וטובי לב רגע אחרי ששלחו את עצמם למיתה זה מסריח, וזה לא בגלל האלה בכלובים.

אם אני נגד כפרות עם תרנגול? לא. למרות שהחברים שלי מארגוני זכיות בעלי חיים לא יאהבו את זה. אני גם כבר לא צמחונית אדוקה וגם את זה הם לא אוהבים, זה מה יש. כפרות זה לא וודו. לא עורפים פה ראשים, שוחטים. השחיטה היא לאוכל, לא בשביל להרוג. הסיומת היא אקט שלא קשור לטקס עצמו, שלא מתוכנן להתבצע בפארק מלא ילדים אלא בדיסקרטיות במשחטה. זה לא אמור לגרום שום סבל לבעל החיים, ואם זה גורם - זה מיותר.

אפשר גם אחרת

ראיתי פעם "כפרות אמיתיות". איש צדיק שגידל את בעלי הכנף האלה בחצר הבית האכיל השקה וגידל אותם ביד אוהבת. היד רעדה לו כשסובב את התרנגול בעדינות שלוש פעמים. כשאמר "בני אדם יושבי חושך וצלמות...", הכוונה למי הדברים אמורים הייתה ברורה כשמש. הוא בכה, והדמעות שטפטפו על הסידור טשטשו את המילים. זו הייתה חוויה מרטיטה וקורעת לב.

לצערי, זה ההבדל שבין צדקה לכפרה. לנופף בשקית עם ח"י שקלים על הראש בלי להתכוון לכלום ממש לא עושה את זה. אני לא חושבת שמשהו מאמין שהגרושים בשקית הם זה מה שחייו שווים, זו בדיחה. בהוראת קבע במהלך השנה נותנים יותר.

גם אם בחרתם בכפרות בכסף, גם אם בחרתם בדג או תרנגול, כל אחד לפני המנהג שלו חשובה הכוונה. להרגיש באמת ובתמים שאחרי הרע שעשינו (כן, כן, כל אחד והפעקל'ה שלו) אולי החיים שניתנים לנו כל יום במתנה לא מגיעים לנו. אולי אנחנו לא עובדים על זה מספיק על מנת להיות ראויים להם.

כשהמוכר נותן עם הנבוט על הדג, כשהכסף הוא כופר עבורנו, כשהשוחט עושה קאט, זה היה מגיע לנו. מישהו בשמים צריך לראות שמצטערים מאוד מאוד ורוצים התחלה חדשה. זה שאנחנו עדיין כאן נושמים זו רק אשליה אופטית מצערת, מתחרטים מעומק ליבנו על הכול, על הכול. מבטיחים שמעתה ואילך נהיה טובים יותר, ראויים יותר לחיים שניתנו לנו, שזו אכן תהיה הכפרה והתמורה לחיים טובים ולשלום.