ים המלח לאן?

מעת שנבחר מר שמעון פרס לכהונת הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, נשמה לרווחה קבוצה גדולה של חוקרים, גאולוגים, אנשי ארגונים לאיכות הסביבה ואנשי מעשה. עכשיו, הם אמרו, לפחות יינצל ים המלח מחזיון המפעל המשותף הישראלי-ירדני, תעלה מים סוף לים המלח. ואולם, המילים החמות שהקדיש הנשיא הנכנס לנושא בטקס השבעתו, אין בהן כדי להבטיח שאכן הנושא ירד מסדר היום.

ים המלח נתון זה שני דורות לשינויים מרחיקי לכת: בשנים האחרונות יורד המפלס בלמעלה ממטר לשנה. בחופים הרדודים – חופי לידו וקליה, חוף מרחצאות עין גדי ואזור מצדה - נסוג הים מאות רבות של מטרים; במקצת חופיו המערביים (חוף מינרל וחופי שמורת עין גדי) מתרחבת תופעת הבולענים. 

שינוי לרעה

התמורה הראשונית אירעה עם הקמתו, בשנת 1932, של סכר דגניה במוצא הכנרת אל הירדן התחתון, פעולה שהפכה למעשה את ימת הכנרת הטבעית למאגר מים המנוהל ביד אדם. בזמנו הוגדר הקו האדום התחתון של הכנרת ברום של מינוס 212.80 מטרים. זאת על מנת לשמר אגם בגודל שיתאים גם לשנות בצורת.

ואולם, היה נהוג לפתוח את סכר דגניה בראשית חודש מרץ, לפני הפשרת השלגים בחרמון; זאת בעקבות ייבוש אגם החולה אשר שימש, בין השאר, כווסת לזרימת המים בירדן העליון. המטרה היתה למנוע הצפות חמורות לאורך חופי הכנרת, במיוחד בעיר טבריה. ניהול המים בימת הכנרת באמצעות סכר דגניה מנע, בשולי הסוגיה, גם זרימת עשרות מיליוני מ"ק מים מדי שנה לירדן התחתון, וממנו לים המלח.

בשנת 1968 נחנך מוביל המים הארצי, ומאותה שנה ואילך נשאבים מהכנרת בממוצע כ-440 מיליון מ"ק מים לשנה. לכמויות אלה יש להוסיף את מפעל הע'ור הירדני, השואב מהירמוך כ-150 מיליון מ"ק נוספים, ומפעלי מים מקומיים ברמת הגולן הסורית בהיקף שנתי של 50 מיליון מ"ק. נמצא אפוא שזה עשרות שנים חסר ים המלח כ-650–700 מיליון מ"ק מים מדי שנה, וזה הגורם המרכזי לשינויים הגאומורפולוגיים הקיצוניים המתחוללים בו.

התמונה לא תהיה שלמה אם נתעלם מהשפעותיהם של מפעלי האשלג, הישראלי והירדני. מפעלי ים המלח שואבים מעומק הים באתר שמול המצדה, הנקרא 8P, כ-250–300 מיליון מ"ק בשנה. המים מוזרמים לבריכות האידוי, לסילוק בשיקוע של מלח השולחן (NaCl), להעלאת ריכוז התמלחות לשם הפקת אשלג, ברום ומגנזיום. בתום הטיפול במים, התמלחות (שארית המים) מוזרמות בחזרה להמשכו צפונה של נחל הערבה, כדי 125–150 מיליון מ"ק מים בשנה. מפעל האשלג הירדני משתמש בכ-2/3 מכמות זו, ומכאן ששני מפעלי האשלג גורמים לאידוי שנתי של כ-250 מיליון מ"ק מים, השקולים לירידת מפלס של 35 ס"מ בכל שנה.

הבעיות המרכזיות

במפות ארץ ישראל שערך הד"ר משה ברוור בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל צוין כי רום ים המלח הוא מינוס 394 מטרים. הילדים שנולדו באלף השלישי מתוודעים כבר לתופעה חדשה, של ים המלח ברום של מינוס 415 מטרים, וזה עדיין אינו סוף פסוק.

בעקבות ירידת פני ים המלח עומדים החוקרים על שלוש בעיות מרכזיות:

1. תופעת הבולענים שנפערו וממשיכים להיפתח באזורי החוף.

2. נסיגה כדי מאות מטרים בחופיו הרדודים.

3. שקיעת מלח בבריכות האידוי - בעייתית במיוחד באזור המלונות בעין בוקק.

היווצרות הבולענים

במשך עשרות אלפי השנים האחרונות, היה אזור ים המלח מוצף באגמים מלוחים, עד לפני 14,000 שנים

. שכבת המלח ששקעה (עוביה 20–40 מטרים) התכסתה מאז בשכבות ששקעו בתקופות מאוחרות יותר (וראו: רם וינברג וזאב ב. בגין – "מה ראתה אשת לוט?", "גליליאו" 89).

בעקבות הירידה הדרסטית במפלס מי ים המלח בעשורים האחרונים, חלה במקביל גם ירידה במפלס מי התהום. כתוצאה נוצר מגע בין שכבת המלח, במקומות שבהם היא נמצאת, לבין מי התהום המתוקים (ביחס), שעד אז היו בשכבות גבוהות יותר.

מעת שנוצר מגע זה החל תהליך המסת המלח בשכבות תת-קרקעיות, ובמקביל עלה ריכוז המלחים במים, עד לנקודת הרוויה שלהם. כתוצאה מתהליכי ההמסה ומ"בריחת" התמיסה המומסת דרך סדקים ושברים בשכבות הסלע שמתחת לשכבת המלח, אל מה שנותר מים המלח, נוצר חלל שמעליו נותרה שכבה דקה של מלח בלתי מומס, ובדרך-כלל שכבת סלעי תלכיד אלוביאליים, אשר שתיהן אינן מצטיינות בחוזק וביציבות.

מכאן ועד לקריסת ה"תקרה" המרחק קצר, הן במונחים פיזיים והן במונחי זמן (וראו: יוסף יחיאלי ודניאל וקס – "בורות פעורים בממלכת המלח", "גליליאו" 49, וכן: עקיבא פלכסר – סקירת ספר: "נוף בלא מנוחה", "גליליאו" 108).

כשקורסת התקרה, נפער בור בקוטר של 10–20 מטרים ובעומק של עד 20 מטרים, הנקרא בשם בולען או בלוע. עד היום נתגלו לאורך חופיו המערביים של ים המלח, מעיינות צוקים בצפון ועד לנווה זוהר בדרום, כ-1,000 בולענים.

בשנים האחרונות מקבלת התופעה תאוצה מדאיגה, שכן בשנה האחרונה נפערו כ-300 בולענים חדשים. הבולענים פגעו אנושות בתשתיות החוף המסורתי של עין גדי וחוף מינרל דרומית לקיבוץ מצפה שלם – עד כדי סגירה מוחלטת.

בולענים שנפערו במטעי התמרים של קיבוץ עין גדי פגעו קשות ברצף השטח המעובד של הקיבוץ. הבולענים פגעו במערך הכולל של התשתיות: כבישים, קווי הולכת מים, תקשורת, דרכים וגשרים בדרך מספר 90, שהיא עורק תחבורה חיוני צפון-דרום לאורך ים המלח. הסכנה מבולענים שכבר נפערו גלויה לעין כל, אך הסכנה מהבולענים הסמויים, הנמצאים בתהליכי התהוות, גדולה שבעתיים.

נסיגת ים המלח בחופים הרדודים

באזור קיבוץ קלי"ה שבצפון ים המלח הצטיין החוף במים רדודים למרחק של מאות מטרים. כמוהו גם חוף מרחצאות עין גדי. שניהם נפגעו קשות מנסיגת מי הים למרחק של למעלה מק"מ. בחוף מרחצאות עין גדי, שהוא אתר תיירות חשוב, גרמה נסיגת הים לצורך לסלול – על גבי תשתית בוצית מכוערת ובלתי יציבה - כביש עד לקרבת קו החוף החדש, ולהקים מערך הסעות למתרחצים.

השטח שנחשף עם נסיגת הים הוא בוצי בחלקו, בגוני אפור עד שחור, ונראה מכוער ועלוב. פה ושם נחשפים בו מעיינות בעלי רמת מליחות גבוהה, נוסף על תכולה גבוהה של גפרות ומגנזיום המונעים צמיחת עצים, שיחים או צמחים עשבוניים. היתרון היחיד, כפי הנראה, הוא צמצום שטח פני ים המלח: שטח זה, שבאמצע המאה הקודמת היה 940 קמ"ר, ירד כיום ל-670 קמ"ר. הירידה בשטח פני ים המלח מקטינה את ההתאיידות הגבוהה, ומונעת הצטמקות גדולה עוד יותר של מה שנותר מהים.

נסיגת ים המלח ניתקה את חלקו הדרומי הרדוד של ים המלח - אשר שימש, ועדיין משמש, כאתר בריכות האידוי של מפעלי ים המלח, בצדו הישראלי, וממש במקביל גם בצדו הירדני – מחלקו הצפוני העמוק.

למי שלמד בעבר גאוגרפיה של ים המלח זכור עדיין המושג "לשון", כהגדרה ללשון יבשה שנשלחה מחלקו הירדני של הים מערבה, מול אזור מצדה. לשון זו נבלעה במרחב היבשתי שנוצר בין שתי גדות הים. אלמלא נחצה מרחב

זה בשתי תעלות הזנה, ישראלית וירדנית, היו בריכות האידוי יבשות לחלוטין, וניתן היה לעבור ברגל ביבשה מאזור מצדה לתחום ממלכת ירדן.

שקיעת המלח בבריכות האידוי

מפעלי האשלג נועדו להפיק מלחי אשלגן ומגנזיום, הנקראים בשם קרנליט, שנוסחתו הכימית K Mg Cl3.6 H2O. לבד ממלחי האשלגן שוקע בבריכות האידוי גם מלח שולחן,NaCl , הסותם אותן, מקטין את נפחן הפוטנציאלי ומצריך פעולות סילוק מיוחדות ויקרות.

מטעמי כדאיות כלכלית העדיפו מפעלי ים המלח להעלות את מפלס בריכות האידוי על-ידי הגבהת הסוללות, במקום החלופה היקרה יותר של חפירת המלח וסילוקו מהשטח. כתוצאה מכך עלה מפלס בריכה מס' 5, הנושקת לאזור המלונות, ב-7.5 מטרים, והתחזית אומרת שעד לשנת תום הזיכיון של המפעלים, בשנת 2030, יעלה מפלס הבריכה ל-13 מטרים מעל למפלס המלונות בעת בנייתם.

כתוצאה משאיבת המים ודחיפתם לבריכות האידוי, יורד עוד יותר מפלס המים בים, ועולה גובה הבריכות. כבר היום מגיע רום המים בבריכה מס' 5 מעל למפלס קומות המסד של המלונות, ואין לשכוח שמדובר בלב-לבו של השבר הסורי-אפריקני, העשיר בפעילויות טקטוניות העלולות לקבל ממדים חמורים יותר מהזעזועים הרבים והקטנים שלהם הורגלנו.

אזור המלונות שבין שפך זוהר לעין בוקק אותר בטרם נחלק ים המלח לשניים על-ידי מפעל הסכר הגדול שתחם את בריכות האידוי, הגדיל את שטחן, והכפיל ואף שילש את תפוקת מפעלי ים המלח. מאז נותר אזור התיירות כולו תחום לחופן של בריכות אידוי, ולא לחופו של ים המלח עצמו. הפסקת פעילות מפעלי ים המלח בתום הזיכיון, בשנת 2030, או בכל זמן אחר קודם לכן, תפסיק את פעולת שאיבת המים מהאגן הצפוני, העמוק, של הים אל אזור הבריכות.

כתוצאה מכך תהפוכנה הבריכות לתמלחת חרבה, העלולה ליפול קרבן להתרחבות ממדי תופעת הבולענים גם באזור זה. כדאי לציין כי לאחרונה מתגלה באזור שפך זוהר עין בוקק בולען חדש לשנה, בעוד שבעבר נפער בולען אחת לשנתיים. אין כל ספק בלב הגאולוגים כי הפסקת פעולת בריכות האידוי תאיץ את ירידת מפלס המים המתוקים אל עבר שכבות המלח, ותגדיל מאוד את קצב פעירת הבולענים גם באגן הדרומי של ים המלח.

בחלק היבשתי של רצועת החוף הקצרה שבין שפך זוהר לעין בוקק מתרחשים תהליכים שגם הם גורמים לערעור יסודות המבנים שהונחו בקרקע אלוביאלית, שממילא אינה יציבה ביותר. מאידך גיסא סותם המלח את בריכות האידוי, ומפעלי ים המלח נאלצים להעלות את סוללות הבריכות, דבר הגורם לעליית מפלס המים ברצועת החוף ומסכן, כאמור, גם את המלונות.

תעלת הימים

בשנת 1984 החליטה ממשלת ישראל לסגור את החברה הממשלתית תעלת ים תיכון – ים המלח בע"מ, אשר נערכה להקמת המפעל הציוני הגדול ביותר של שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת.

החברה השקיעה עשרות מיליוני שקלים ממשלתיים לעריכת בדיקות היתכנות טכנו-כלכליות, ובבדיקות גאולוגיות שבמסגרתן נחפרה אפילו מנהרת חקר באורך 800 מ' לתוך מצוק ההעתקים צפונית למעיין עין בוקק. הפרויקט אמור היה לעלות מיליארד דולר של אז, ובקהילות יהודיות ברחבי העולם נמכרו כבר תעודות השתתפות בסכום שהתקרב ל-100 מיליון דולר למימון הפרויקט כמפעל משותף לעם היהודי ולמדינת ישראל.

תעלת הימים היתה אמורה להיות התשובה הנאותה של מדינת ישראל לגסיסתו המתמשכת של ים המלח כתוצאה ממחסור שנתי של קרוב למיליארד מ"ק מים בשנה, מהצטמקות בשטח מ-940 קמ"ר ל-670 קמ"ר, ומכל הנגזר מכך.

תוכנן שילוב של תעלה פתוחה, או כמה תעלות, מאחד מהחופים הדרומיים של הים התיכון, ושל מתקני שאיבה להעלאת המים ומנהרות סגורות עם שיפוע מתון כלפי מזרח. לרגלי מצוק ההעתקים, על שפת ים המלח, היה מתוכנן לקום מפעל הידרו-אלקטרי בהספק של 760 מגה-ואט: שתי יחידות כוח של 380 מגה-ואט כל אחת. שלוש חלופות מוצא היו לתוואי התעלה:

• תוואי דרומי – דרומית לרפיח בגבול רצועת עזה ומצרים
• תוואי מרכזי – באזור גוש קטיף
• תוואי צפוני - באזור זיקים
  

התוואי הדרומי נפל עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, ולכן נערכו הבדיקות על שני התוואים הצפוניים יותר (בינתיים, בעקבות ההתנתקות מחבל קטיף, הפך גם התוואי המרכזי לבלתי ישים).

נוסף על שלושת התוואים דלעיל, עלתה גם חלופה צפונית למפעל הימים: תעלה פתוחה ממפרץ חיפה לבית-שאן, תוך חציית עמק זבולון, עמק יזרעאל ועמק חרוד. בסיומו באזור בית-שאן היה אמור לקום מפעל הידרו-אלקטרי על הירדן התחתון. חלופה זו היתה פחות מאתגרת מבחינה הנדסית, ועל כן לא נבחנה במידה דרושה של רצינות.

מפעל תעלת הימים לא נבדק דיו מבחינת ההשפעות הסביבתיות של ערבוב מי ים תיכון בעלי רמת מליחות נמוכה ביחס, עם מים רוויים של ים המלח. לא נבדקה האפשרות של היווצרות שכבת גבס בשכבת המגע בין שני סוגי המים, אף לא האפשרות שכמויות משמעותיות של מי ים בלתי רוויים ישמשו בסיס להיווצרות פלנקטון של אצות זרות (מיובאות), וצבעו של ים המלח ישתנה לאדמדם.

לא נבחנו השפעות של הצפה מחדש של שטחים שחרבו בינתיים, כמו גם השפעות על האקלים, החי והצומח באזור, השפעת הזרמת מי ים מלוחים דרך אזורי השברים הגאולוגיים של הנגב הצפוני ודרום מדבר יהודה. צוות הבדיקה הכלכלית טעה בהתייחסו למחיר האנרגיה דאז – 10 דולר לחבית נפט, במקום לאמץ כנקודת ייחוס מחירים עתידיים, המתחשבים גם בערכי נדירות ובהיצע וביקוש עתידיים. די אם נזכיר כי כיום נע מחיר חבית נפט סביב 75 דולר, עובדה שהיא כשלעצמה יש בה כדי להצדיק כלכלית את הפרויקט.

בעת כתיבת שורות אלה ממש מסיים צוות משותף של מומחים מטעם הבנק העולמי סדרת שימועים ציבוריים בממלכת ירדן, ברשות הפלסטינית ובישראל ביחס לפרויקט אחר - פרויקט מובל השלום. בלב הפרויקט מערך של תעלות ומנהרות באורך כולל של 200 ק"מ, בהשקעה של כ-5.5 מיליארד דולר, האמורות לשאוב 1.9 מיליארד מ"ק בשנה ממימי ים סוף, דרך הערבה הירדנית, ולהפילם לים המלח בצדו הירדני. כמחצית מהמים יותפלו לשימוש בירדן וברשות הפלסטינית. בשלב זה הקציב הבנק העולמי סכום ראשוני של 15 מיליון דולר לבדיקות היתכנות טכנו-כלכלית, סביבתית וחברתית.

אחרית דבר

אין להסתפק בהתלהבות כתחליף לבחינה יסודית, מקצועית ביותר ואמיתית, של כל החלופות למובל השלום, ובהן תעלת ים תיכון-ים המלח, כדי להציל לא רק את ים המלח מהמשך גסיסתו האטית, אלא בעיקר - את מדינת ישראל. מובל השלום עצמו מצדיק התייחסות מפורטת במאמר נפרד. 

דניאל מורגנשטרן הוא יועץ כלכלי וסביבתי ומתכנן אורבני. פורסם במקור במגזין "גליליאו"