הפנטומימאי מרסל מרסו הלך לעולמו

מרסל מרסו, שכונה "צ'ארלי צ'פלין של הפנטומימה", מת אמש (שבת) בגיל 84. בתו, קמיל מרסו סיפרה שהם נאספו ליד מיטתו לחלוק איתו את שעותיו האחרונות. מרסו יקבר בבית הקברות המפורסם פר לאשז בפריז. בתו אורלי לא הסכימה לפרט לגבי נסיבות המוות והמקום בו מת. הוא היה נשוי שלוש פעמים והותיר אחריו ארבעה ילדים.

קרובת משפחתו ירדנה ארזי מספרת: "אמא שלי ומרסל הם בני דודים. הם גדלו יחד והסתתרו ביחד בזמן המלחמה באזורים הכפריים של צרפת. השנים האחרונות שלו היו מאוד עצובות, כך נודע לי מבני המשפחה. מצבו הכלכלי היה רע. אמנם הוא היה גיבור לאומי צרפתי, שקיבל את כל האותות של אמן בינלאומי, אבל הוא נותר די לבד, מרושש וחולה מאוד, ודוד שלי טיפל בו. זה סוף עצוב לקריירה מאוד גדולה שהותירה חותם עמוק מאוד בכל נושא הפנטומימה.

"הוא אדם שיצר משהו חדשני לגמרי. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשהוא הגיע להופעות בישראל. נפגשתי איתו, ובאותו הרגע, מה שהיכה בי בחוזקה, היה הדימיון הפיזי בינו לבין כל הצד המשפחתי של אימי".

"האמנות תמות ביחד איתו"

יורם בוקר, מגדולי הפנטומימאים בישראל ומתלמידיו של מרסו, אומר היום כי אילולא מרסו, אף אחד לא היה יודע היום מהי אמנות הפנטומימה. "בשנות השלושים והארבעים אמנות הפנטומימה דעכה לגמרי בגלל התפתחותו של התיאטרון הנטורליסטי שחיקה את החיים. מרסו, שעסק בעיקר בצד החלומי הפנטסטי, הצליח להחזיר אותה לבמה ויצר שפה משלו שמשכה את ההמונים. בלעדיו אף אחד לא היה יודע מה זה פנטומימה.

מרסו. מפורסם בעיקר זכות הליצן העצוב "ביפ" (צילומים: איי אף פי)

"לצערי הרב אני חושב שהאמנות הזו תמות ביחד איתו בגלל שמרבית תלמידיו עסקו יותר בלחקות אותו ופחות בלמצוא את הדרך האישית. הפנטומימה כיום הולכת ודועכת בגלל הפער בין התקופה הנוכחית שהיא מהירה וקצבית לבין אמנות הפנטומימה שהיא איטית ומתבוננת. הפנטומימה של מרסו התאימה לתקופתו, אבל היום היא דורשת הסתגלות, סבלנות וקשב שהולך ופוחת. בשנים שבהן עבדנו יחד, לקחתי ממנו את התמצית וזו האהבה הגדולה לאמנות הזו ועל כך אני מודה לו. מצער שלא הצליחו לקום לו יורשים".

"בכל פנטומימאי יש משהו ממנו"

הפנטומימאי הישראלי חנוך רוזן, אומר היום: "מרסו הביא את הפנטומימה להמונים ברחבי העולם והקדיש את כל חייו להפצת האמנות הזו. הוא הוליך את הקהל כשבוי לתוך עולם קסום של פיוט ולא ויתר לרגע על החלק הנשגב שבאמנות. היו לו הרבה קטעים עממיים, צ'אפליניים, אבל בו בעת הוא שמר תמיד על התיאטרליות. הפנטומימה שלו עמדה בין התיאטרון למחול. לאורך עשרות השנים שבהן עמד על הבמה, הוא כמעט ולא השתנה אבל הקהל השתנה ומה שהיה בתחילת דרכו פופולרי, הפך עם הזמן לקלאסיקה.

"אני לא חושב שהאמנות הזו תמות ביחד איתו כיוון שהשורשים שהוא השאיר והחותם שהטביע בעולם כל כך חזק שזה חייב להמשיך. הוא השפיע על המון אנשים, חלקם הפכו לחיקויים חיים שלו ואחרים לקחו ממנו את מה שהיה לו לתת ופיתחו את זה. מרסו והאמנות שלו חד הם, הוא מזוהה עם האמנות שלו ממש כשם שניז'ינסקי היה מזוהה עם אמנות המחול.

עמד בבסיסה של תחיית אמנות הפנטומימה

"בכל פנטומימאי יש משהו ממנו בין אם בישירין או בעקיפין. הוא היה אגדה, ערך באנציקלופדיה של האמנות, אבל בניגוד למוזיקה הקלאסית, בפנטומימה אתה נבנה על גבי הישן וממשיך הלאה. בפנטומימה אתה חייב להביא משהו ממך".

מאסטר אמיתי

ישראל גוריון, שעבד עם מרסל מרסו בשנות השישים המוקדמות, קיבל את הודעה על מותו בהפתעה גמורה ובכאב. "זה לא להאמין שהאיש הזה, שהמשיך להופיע עד הרגע האחרון, פתאום איננו", אומר גוריון. את טביעות האצבע של מרסו, מודה גוריון, אפשר לזהות בעשייתו לאורך השנים. "הצטרפתי ללהקה שלו בפריז ב-1959. השתתפתי בסיורי הופעות באירופה ובארה"ב ולאורך הזמן היינו קרובים.

"מאוד הושפעתי ממנו, מהגישה הפיוטית והלירית שלו שמלווה אותי עד היום. דרכו מצאתי את הפיוטי, הלירי והילדותי שבי. בשנים הראשונות הייתי מחקה אותו, לקח לי זמן להשתחרר ממנו וזה לא פשוט כשמדובר באמן וביוצר כל כך טוב במה שהוא עושה. מרסל מרסו הפך את הפנטומימה, שהיתה עד שהוא הופיע כמו מיצג מוזיאוני אליטיסטי שמדבר אל קומץ אנשים, לאמנות פופולרית. הוא הפך את האמנות העתיקה הזו לקומוניקטיבית בין היתר בזכות ההשפעה האדירה וההערצה שהוא רחש לצ'ארלי צ'פלין".

כשגוריון עוצם את העיניים וחושב על מרסו הוא נזכר בחיוך בפער הגדול בין העומקים אליהם הגיע כאמן לבין סקרנות הילד שהיתה בו גם בגילאים מתקדמים. "הוא היה אמן גדול ואינטליגנטי מצד אחד וילדותי מאד מצד שני, זה לכאורה לא מתיישב, אבל זו הסיבה שהיתה לו היכולת לראות דברים פנימה. הוא היה מאסטר אמיתי ואין לו תחליף".

הליצן העצוב

מרסל מרסו נולד ב-22 במרץ 1923 בשטרסבורג. הוא נחשב לאחד מגדולי הפנטומימאים בעולם במאה ה-20, ודמותו המפורסמת ביותר היא הליצן העצוב "בִּיפּ". בתנועה שברירית אך מלאת חיים, הוא עמד בבסיסה של תחיית אמנות הפנטומימה ב-1945, שהושפעה מהקומדיה דל-ארטה, אחרי שני עשורים של היעלמות על ידי הקולנוע השקט, שם שלטה הגאונות של צ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון ולורל והארדי.

ב-1946 החל בלימודי משחק בפריז שם היה לתלמידו של אטיין דקרו (Etienne

Decroux), אבי הפנטומימה המודרנית. לאחר מכן הפך לחבר בלהקתו של דקרו ותוך זמן קצר זכה לפירסום והכרה בכישרונו כפנטומימאי.

מ-1969 עד 1971 מרסל החייה את בית הספר הבינלאומי לפנטומימה, והקים את בית הספר הבינלאומי לפנטומידרמה של פריז ב-1978.

בשנים לאחר מכן העלה מרסו מופעים פנטומימה שונים, יסד להקה משל עצמו, "קומפני מרסל מרסו", שהציגה על הבמות החשובות ביותר בפריז והופיעה באותה הצלחה ברחבי צרפת והעולם כולו. אך התפרסם במיוחד בהופעות יחיד ברחבי העולם, והיה מופת לדור חדש של אמני פנטומימה.