רואים רחוק, רואים שקוף

10 לאוקטובר 1949. לפני 58 שנים, בווינה שבאוסטריה, יצאתי לאוויר העולם מבטנה של אמי אליזבט, ניצולת מחנה ההשמדה ברגן-בלזן. בתעודת הלידה הדביקו לי את שם האצולה האוסטרו-הונגרי 'לודוויג לאיוש סמוק'.

10 לאוקטובר 2007. היום בבוקר אטפס עם אופני היד שלי אל פסגת החרמון. אני מתרגש לקראת משהו חדש, אחר, שאיני יודע את סופו. זו התרגשות שהיתה חסרה לי זה זמן רב, תחושה שהרפתקנים מקצוענים מכורים לה וחייבים להסניף אותה בכל יום מחדש, אחרת יקמלו. לאחר שיתפזרו ערפילי הבוקר אצא לדרך. אני עומד להגשים חלום שמקנן בקצות אצבעותיי מזה שלוש שנים, לרכב על אופני היד שלי מהחרמון בצפון ועד אילת בדרום, מהים התיכון במערב ועד בקעת הירדן במזרח.

אחרי 12 שנים אינטנסיביות של ריצה מטורפת הגיע הזמן לקחת פסק זמן. לרדת מהאוטוסטרדה של החיים בה נהגתי כשהרגל לוחצת על הגז עד הסוף, מבלי לעצור לרגע בשוליים, מבלי להתבשם מהנוף ומנוף פני האדם. משאלת הלב היתה לשבת על שפת הים עם בקבוק בירה. להפסיק את המרוץ, להיזרק במקום אחד ולתת לחיים לזוז לפניי. פסק זמן של שקיעות לפני שאני חוזר לעשייה קולנועית, לא לעשות שום דבר מחייב.

10 לאוקטובר 1973. בן 24, אני יורד ממטוס אל על בשדה התעופה לוד, לבוש בחליפה ותיק ג'יימס בונד בידי. הדלתות נפתחות אל אפלה מוזרה. רק אנחנו שם בטרמינל. מפנים אותנו במהירות לאולם צדדי. מאחורי שולחן מאולתר יושבים חייל וחיילת המקבלים את פנינו.

"שמך?", מסנן לעברי החייל תוך שהוא מחטט בניירות שלפניו.

"סליחה?"

"איך קורים לך?"

"אהה. יואל שרון"

"מאיפה?"

"מאיפה מה...", אני מנסה להבין.

"מאיפה אתה מגיע?"

"לונדון. מלונדון"

"מספר אישי?"

"2045299", אני לא מתבלבל. רק לפני שלוש שנים החזרתי ציוד בבקו"ם.

"דרגה?"

"סגן", עכשיו השיחה קולחת ואני גאה בעצמי על שיתוף הפעולה.

"באיזה חייל?"

השאלה הזאת מסובכת ומכשילה. "במילואים הייתי בצנחנים... בסדיר, בסיירת חרוב... עכשיו בעצם אני לא שייך לאף-אחד. חשבתי שלא אהיה כאן ארבע שנים לפחות, אז שמו אותי במאגר הקצינים".

"תחליט למי אתה שייך", הוא קוטע אותי בנזיפה.  

החיילת החיננית מחליטה להתערב. "תעלה למשאית של רמלה", היא פוסקת. "מחכים לך במאגר".

לבוש בגדי שבת בריטיים אני לבד בחלקה האחורי של המשאית. חוטף סטירות לחי מהברזנט שרוקד עם הרוח, מתופף על קשתות ארגז עץ מצ'וקמק בדרך לרמלה. היום היינו אמורים להתחיל לצלם סרט על שכונת אילינג בלונדון, השכונה שעל שמה נקרא קולג' אילינג הבריטי לצילום וקולנוע. רק לפני חודש ימים התחלתי את הלימודים. רק לפני שלושה חודשים יצאתי בפעם הראשונה את גבולות הארץ. המפגש עם לונדון והתרבות האנגלית היו מהממים. הכל שונה כל-כך שונה ממה שהכרתי כאן, ובעיקר מהעיר העתיקה של באר-שבע בה גדלתי. בחלומות הכי פרועים שלי לא תיארתי לעצמי שאחזור מהר כל-כך הביתה. ועוד למה.

איש לא מחכה לי ברמלה. במפקדה, על הרצפה, ערימה של שקי שינה. שוב כועסים עליי, הפעם על שאני החצוף מעז להעיר אותם מוקדם כל-כך. במדשאה, בין עצי האקליפטוס, מאות שקי שינה. המדינה אפופת קורי שינה. ואני לתומי חשבתי

שכולם בחזית, נלחמים נואשות ורק מחכים שאגיע ואציל את המולדת. מסתבר שטעיתי. כולם נרגנים ונרגזים, לכולם פתיל קצר משולל השהייה. כולם משדרים לך שאתה מפריע. אני מתחיל להרגיש מיותר, אבל לא לזמן רב.

אני חותם על טופס ציוד והאפסנאי דוחף לעברי קלצ'ניקוב מגורז שמכתים את החליפה בכתם שחור, שמנוני ובלתי מחיק. מיד עפים לעברי בגדי עבודה, נעליים, קסדה, חגור, מחסניות ושקית כדורים בתפזורת. אני עומד בחזית הנשקייה עם ערימה בלתי סבירה של ציוד, מתקשה לקבל החלטה לאן ואיך זזים מבלי לאבד פרטי ציוד יקרים. אני נשאר תקוע במקום, מחייך חיוך פרוע בלי גבולות, מחייך בפעם הראשונה על אדמתי שלי. האפסנאי מסתכל עליי במבט מוזר.

"תודה, בחור. תודה על מתנת יום ההולדת...", אני מניף את הקלצ' לעברו. 

במיומנות מדהימה הוא מתיז את בדל הסיגריה מבין אצבעותיו דרך הצוהר והחוצה. הבדל עף באוויר כמו בומרנג, עושה פליק-פלאק לאחור ונוחת ליד נעלי הזמש שלי. אני בוחר להתעלם ממנו ולהתענג על האושר שמציף אותי פתאום. "24. אני לא מאמין, אני בן 24. איזה חטיאר".  

אחר-כך כבר הגיע הדבר האמיתי שלשמו הוזעקתי. לא אפרט את מהלכי הקרבות, רק אציין שבקרב על העיר סואץ, ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים, נהרגו 16 חיילי מחלקת הצנחנים עליה פיקדתי. נשארנו שלושה בחיים. אני יצאתי הכי טוב, נפצעתי בעמוד השדרה ונותרתי משותק בפלג גופי התחתון. השניים האחרים פשוט התחפפו לגמרי.

ה'זכות' המפוקפקת למדי לפגוש את המוות, שנקנתה שלא מתוך בחירה, קרתה במלחמת יום כיפור. מאז אני מיישיר מבט אל המוות וחש שאני יכול לו. האם אני חש חייב לא רק לעצמי? חייב לחיילים שלי שאינם? חייב לעשות לא רק למען ביתי אלא גם למען בית הגדול? לא יודע. דבר אחד ברור לי. קיבלתי את חיי במתנה, ומי שמקבל מתנה כזאת לא רשאי לבזבז אותה.

מדינת ישראל מתקרבת ליום הולדתה ה-60 כאשר רוב המיתוסים שלה מנותצים: טוב למות בעד ארצנו, חבל על כל טיפה, לא משאירים פצוע בשדה הקרב, כולם בשביל אחד - אחד בשביל כולם, ערבות הדדית, אם תרצו אין זו אגדה. ויש גם קדומים יותר. "הנני", אמר אברהם אבינו מבלי לשאול שאלות, ועם ישראל הכריז "נעשה ונשמע".

זה לא מניח לי. יכול להיות שהצורך שלי לא לשקוט ולא לנוח נובע משריטה עלומה. יכול להיות שהמסע הפיזי, ריח המרחבים, הבלתי מוכר, המפגש עם אנשים חדשים, הם רק רמז למשהו אחר. אבל הם חזקים מספיק כדי להוציא אותי למסע. אני מקווה שבדרך, מהחרמון לאילת, במשך שלושה חודשים, אגלה משהו אחר - ממש כמו ששאול יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה.

כשאני משתף בתוכנית ההזויה שלי את חברי בני גילי, שנולדנו כמוני עם המדינה, העיניים העייפות שלהם נדלקות. כאילו סחבתי בעורמה תכשיט יקר מתחת לאפם, או מילה שעמדה על קצה לשונם. הם גורמים לי להרגיש שגנבתי מהם חלום שענייני השעה עוצרים מבעדם להגשים. אני חש בתשוקה שלהם ללכת, לנוע, לצאת לכל מקום, העיקר שיהיה הרחק מכאן. הם לא מדברים על מסע לעבר משהו, אלא הרחק ממשהו. אבל אצלי זה שונה. 

ישראל היא לא אמריקה. המסע הגיאוגרפי הופך מיד להיסטורי, כל-כך קטן, כל-כך הרבה דם. אני יוצא למסע ויחד איתי נוסעים סמויים רבים אחרים. אני הולך להיפגש עם אנשי הארץ הזאת מגובה כיסא הגלגלים, מגובה אופני יד בעלי שלושה גלגלים. אופניים כאלה מסמנות אותך, מיד יוצרות קשר בלתי אמצעי. האופניים פותחות שיחה, ודרכן אני מקווה להבין עד כמה המחיר ששילמנו אני וחיילי במלחמת יום כיפור היה שווה.

אני אסע לאט, בדרכים צדדיות, אפגוש אנשים בחצר האחורית, בבית, בעיר ובמושב, בכפרים, בשדה, במפעל, בחנות ובבית הקפה. על צלחת חומוס, אולי גם במסעדה טובה עם יין ישראלי משובח. בטוח שסביב המדורה. אני אתבונן ואקשיב למה שיש לנו, הישראלים, להגיד על החיים שלנו. אני רוצה לשמוע הכל, להיכנס להם לוורידים, להתחבר בלי הנחות לחלומות ולתקוות, לחששות ולפחדים, לרגעי השמחה והעצב.

אני יוצא לדרך, בראשי מתנגן שירם של יענקל'ה רוטבליט ושמוליק קראוס. "הייתי אז מוכרח / לפרוש כנפיים ולעוף / אל מקום שבו / אולי כמו הר נבו / רואים רחוק רואים שקוף".

• יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים" , יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. רכוב על אופני היד שלו הוא מתגלגל בישראל, נפגש עם אנשי הארץ - וביומן מסע שבועי מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים