הולנד: סוגרים את הים
טחנות הרוח ותעלות המים של הולנד אינם רק תפאורה פסטורלית, אלא גם פרק במאבקה העיקש של המדינה באיתני הטבע. מיכל בן ארי יצאה אל הסכרים שהפכו את הים ליבשה, ומצאה גם כפרים ציוריים, מוזיאונים מרתקים והרבה טעם של פעם
רבים מדמיינים את הולנד כמדינה של טחנות רוח ותעלות מים. אולם, מעבר למראות הפסטורליים, מפתיע לגלות כי הטחנות והתעלות כרוכות בסיפורה של המדינה, הכולל מאבק הרואי ועיקש באיתני טבע ודיאלוג מתמשך עם הים.
כרבע משטחה של הולנד נמצא מתחת לפני הים, ושטח ניכר נוסף נמצא בגובה פני הים. שילוב של הצפות חוזרות ונשנות במשך מאות שנים עם צפיפות האוכלוסין הגבוהה ביותר באירופה, חייב את ההולנדים לתור אחר שטחי מחייה וחקלאות אלטרנטיביים.
היעילות ההולנדית הביאה לשני פתרונות יצירתיים הקשורים זה בזה: בניית מערכת של סכרים המונעת ממי הים להציף את האזורים הנמוכים, וכיבוש הים - ייבוש שטחי ים ליצירה מלאכותית של שטחי אדמה. אדמות אלו נקראות פולדר (polder), הן נמוכות מפני הים, ולכן יש להגן עליהן באמצעות סוללות עפר וסכרים.
כבר במאות ה-12 עד ה-14 החלו החלוצים של הולנד לייבש בהדרגה ביצות, ובסך הכל יובשו מאז 7,050 קמ"ר של אדמה. אולם, בניגוד לחלוצים שלנו, ההולנדים לא שתלו איקליפטוסים, אלא השקיעו בהנדסת מים, חפרו תעלות ששימשו תוואי למים הרבים ובנו סכרים בנהרות.
הרבה יותר מפסטורליה. תחנות רוח (צילום: רויטרס)
לפניכם שני פרוייקטים אדירי מימדים, המייצגים את התמודדותם של ההולנדים עם בעיית המים במאה ה-20.
ים של סכרים
האזור של ימת זאודר שבצפון הולנד הוא אזור המועד להצפות. במשך 300 שנה היה המקום במוקדן של תוכניות לייבוש אדמות, שמטרתן הייתה להרוויח שטחי אדמה חקלאית צפונית-מזרחית לאמסטרדם.
עם התפתחות שיטות הבנייה, תכנן קורנליס ללי במאה ה-19 את הסכר שלימים יסגור את הים. אולם, השיטפון הגדול בשנת 1916 האיץ את העבודות על הסכר, ובשנת 1932 הושלמו העבודות על "אפסלאוטדייק" (סוללת המחסום). במקום 'הים הדרומי' קיבלו ההולנדים את אגם אייסל - מאגר המים המתוקים הגדול ביותר באירופה.
הסכר הינו יצירה הנדסית מרשימה ביותר: מחסום סוללה באורך של 30 ק"מ המחבר בין דן אופר אשר בנורד הולנד למחוז פריזלנד בצפון-מזרח הולנד. מדרום לסכר נמצא סכר נוסף שחוצה את אגם אייסל לשניים.
הים שהיה לאגם. ימת זאודר (צילומים: מיכל בן ארי)
התוכניות המקוריות אמנם דיברו על ייבוש כל הימה, אך למרבה המזל הן לא יצאו לפועל בשל סיבות אקולוגיות, והאגם הפך לאיזור נופש ימי ולמקום קינון של מגוון רחב של עופות מים. הנפגעים העיקריים מסגירת הים היו כפרי הדייגים ששכנו לאורך חופי הימה ואיבדו באחת את פרנסתם. חלק הגדול מהכפרים נאלץ למצוא דרכים יצירתיות להתפרנס - כמו במקרה של כפר הדייגים הציורי, אורק (Urk).
שדה של טורבינות
אורק, שהיה בעברו אי, נמצא כיום על אדמה מיובשת במחוז פלפולנד. במשך שנים היה הכפר מנותק מהיבשה, ותושביו שמרו על אורח חייהם המסורתי. לאחר סכירת הים החליטו תושבי אורק לא לוותר על העיסוק בדגים והקימו שוק דגים וצלופחים, שכיום הוא אחד משווקי הדגים הגדולים באירופה.
הסיור בעיירה הינו הנאה צרופה המלווה בתחושה של חזרה בזמן. מגדלור, סמטאות קטנות וצרות, רציף עם חנויות ובתי קפה, ריח של דגים ונוף של ים. המצלמה לא מפסיקה לתקתק. כל בית נראה כאילו נלקח ממגזין עיצוב העוסק בבתי קיט. בחלונות הבתים מוצגים לראווה דגמי ספינות, צדפים, מגדלורים זעירים ופסלים של עופות מים.
האזור שסמוך למגדלור הוא האיזור העתיק ביותר של הכפר. לא רחוק ממנו נמצאת הכנסייה שעל הים, הצופה אל מה שהיה פעם הים הדרומי. ברחבת הכנסייה נמצאת תצפית הזיכרון - לוחות אבן שעליהם חקוקים שמותיהם של הימאים תושבי אורק שמצאו את מותם בים. מי שרוצה לדעת יותר על הכפר מוזמן לבקר במוזיאון ההיסטורי של אורק.
הבתים נראים כאילו נלקחו ממגזין עיצוב. אורק
אורק נמצא כיום בנורדוסטפולדר שבמחוז פלפולנד, המחוז הצעיר ביותר בהולנד. לאחר הקמת הסכר ב-1932 הוקמו באזור סוללות טבעתיות שאצרו את המים, ואלו נשאבו החוצה עד לייבוש הקרקע. ב-1942 נחנך אזור נורדוסטפולדר, לאחריו ב-1957 מזרח פלפולנד וב-1967 דרום פלפולנד.
מדהים לנסוע במחוז פלפולנד השטוח להפליא ולחשוב שפעם היה במקום ים. האזור מוגדר אמנם כמתחם חקלאי, אך למבקר נדמה שבעיקר נשתלו בו שורות על גבי שורות של טורבינות רוח לבנות המזכירות מופע ריקוד של רקדניות ענק גרוטסקיות.
במחוז גם שלוש ערי שינה מודרניות. באחת מהן, לליסטאד, שהוקמה בשנות ה-60 ונראית כמו שפן ניסיונות לאדריכלות מודרנית, הוקם המוזיאון לייבוש שטחי אדמה. האתר מתאר בצורה מוחשית את תהליך כיבוש הים וייבושו, וממנו ניתן לנסוע על הסוללות החוצות את הימה עד למרכז המבקרים ונקודת התצפית.
זכרונות מתור הזהב
מלליסטאד עולים על סכר קטן, המחבר את העיר לעיירה אנקהאוזן. הנסיעה על הסכר כשמשני הצדדים רק מים מרשימה בהחלט, ומלווה במעופן של עופות המים המקננים במקום.
אנקהאוזן (Enkhuizen) הייתה עיר נמל חשובה ושמשה כמשכנה הרשמי של חברת הודו המזרחית בתקופת הזוהר של צי הסוחר ההולנדי. כזכר לימי "תור הזהב" עוגנות בנמל עד היום ספינות עתיקות, תחביבם הפרטי של הולנדים משוגעים לדבר.
רחובות עתיקים ומבנים מרהיבים. אנקהאוזן
העיר עצמה היא מכלול של רחובות עתיקים המוקפים בתעלות, בתיה ההדורים עטורי הגמלונים מדגימים את עושרה דאז. במקביל לרחוב Dijk, אזור המסעדות ובתי הקפה, נמצא Westerstraat, שבו כל בניין מרהיב יותר ממשנהו - בכללם גם הכנסייה הגותית מהמאה ה-15, בית שקילה מהמאה ה-16 ובית העירייה.
אבל הסיבה העיקרית לבקר באנקהאוזן היא המוזיאון הפתוח שלה – מוזיאון ימת זאודר (Zuiderzeemuseum). מוזיאון מרתק זה, אליו מגיעים בסירה, משחזר את החיים בצפון הולנד עד שנת 1932, בה נבנה הסכר ששינה את פני האזור.
אל המקום, שנראה כמו כפר אמיתי לחופו של אגם, הובאו 130 בתים ממחוזות שונים בצפון הולנד. המוזיאון מתאר בצורה חווייתית ביותר את סגנון החיים היומיומי של הדייגים בכפרים ושל האנשים בערי הנמל. רחוב שלם בכפר המשוחזר מציג בתים מהכפר אורק, כולל הכביסה המתנופפת ברוח.
מרשימים ביותר הם שפע החנויות ובתי המלאכה הפעילים הפתוחים לקהל, אשר מאפשרים מסע בזמן לתחילת המאה. בין היתר, ניתן למצוא במקום בית מרקחת, חנות גבינות, בית קולנוע, קצבייה, בית מלאכה למטאטאים, חנות תחפושות, חנות ייבוש דגים, תחנות רוח, והאהוב עלי – בית קפה ופטיסרי אותנטי משנות ה-20.
מהמוזיאון הפתוח מומלץ להמשיך לחלק הפנימי של המוזיאון הנמצא בסמוך, בעיר, ובו תיעוד של חיי הדייגים והשפעת הסכרים עליהם.
לאורך אגם אייסל ישנם כפרים ועיירות נוספים, להם בתי עץ צבעוניים ונמלים עתיקים (העיירה היפה הורן Hoorn, כפרי הדייגים המפורסמים מארקן ופולנדאם, כפרי הדייגים והעיירות הקסומות במחוז פריזלנד ועוד). חלקם ממוסחרים מאד, אך ככל שמתקדמים צפונה אפשר לחוש יותר בקסם של פעם.
בכתבות הבאות: על הפרוייקט הדלתא השאפתני במחוז זילאנד ומדריך הולנד למתקדמים.
