מזרח גרמניה: אל ארץ היערות והארמונות

מסע בגרמניה, במיוחד למטייל היהודי, הוא תמיד טעון. השילוב בין העבר הרחוק הנאור, ההיסטוריה הנאצית של העבר הקרוב והמדינה המתקדמת כיום יוצרים מעברים רגשיים קיצוניים בין התפעמות לסלידה, בין הערכה לתיעוב. טיול בגרמניה המזרחית - יש בו "חור שחור" נוסף: התקופה הקומוניסטית.

אחרי חמישה ימים בברלין התוססת והמשתקמת החלטנו לצאת אל ערי הנסיכויות-לשעבר של תורינגיה, אל שרידי עבר רחוק ומפואר. חששותינו כי נעבור באזורים תעשייתיים בעלי ארכיטקטורה חסרת חן, במה שהיה פעם הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית), התפוגגו עד מהרה.

לאחר שיצאנו מברלין על האוטובאהן לכיוון מינכן (דרום-מערב) וירדנו מהאוטוסטרדה, התחלנו לנסוע בין כפרים ושדות והגענו לוויטנברג (Lutherstadt Wittenberg). עיר אוניברסיטאית יפה, שנוף צריחי ארמונותיה וכנסיותיה עוצר נשימה.

זהו המקום שבו בשנת 1517 הצמיד כומר צעיר בשם מרטין לותר כתב מחאה על דלת כנסיית הטירה (Schlosskirche) ובו "95 התזות", בהן ביקר את הכנסייה הקתולית על שחיתותה ונצלנותה הכספית. היה זה המאורע המכונן של תנועת הרפורמציה ושל הדת הפרוטסטנטית. 95 העקרונות של לותר חרותים כיום על דלת העץ של הכנסייה. קברו הפשוט והצנוע של מייסד הדת נמצא בתוך כנסיית הטירה, ואילולא ידענו שהיה אנטישמי חולני, אפילו היינו אפילו מתרגשים.

ההיפך מתעשיתיות חסרת חן. אזור ויטנברג (צילום: ויז'ואל/פוטוס) 

נוסטלגיה סוציאליסטית

בהיותנו חובבי הסרט "להתראות לנין", שמחנו לגלות דווקא בוויטנברג, לא רחוק מכנסיית הטירה, מוזיאון המתעד את חיי היומיום בשנים 1945-1990 ב- DDR (גרמניה המזרחית הקומוניסטית), בגישה קצת נוסטלגית לתקופה. ב"בית ההיסטוריה" (Haus der Geschichte) שומרו חדרים מהתקופות השונות בשנים אלה ובהם ריהוט, כלי בית, צעצועים ואביזרים האופייניים לכל תקופה.

אחת המדריכות התלהבה מכך שאנחנו מישראל: היינו הישראלים הראשונים שפגשה, והיא התנדבה לתת לנו סיור מודרך במקום. צחקנו, כשראינו שהחדרים של 1960 ו-1970 זהים לגמרי לסגנון "רהיטי הזורע" שרווח אצלנו בקיבוצים בשנות ה-70. כולם היו, הלא, סוציאליסטים... מקומות עניין נוספים בעיר: כיכר השוק בה פסלו של לותר, בניין העירייה העתיק וכנסיית העיר (Stadtkirche).

יש בעיר הרבה בתי קפה ומסעדות, אך היפה והמעניינת בהן נמצאת דווקא מאחורי ה-Schlosskirche. בחצר הטירה, בצל המגדל המרשים שוכן "מרתף הטירה" (Sclosskeller) שבו מוגש אוכל גרמני מסורתי ואיכותי במבנה בסגנון כפרי עתיק של המאה ה-16.

את עינינו תפסה שורת בניינים מלבניים בסגנון המזרח-גרמני שכוסו בציורים צבעוניים גדולים. נהנינו לשוטט בין בתי הקפה והמסעדות בעיר העתיקה. לעת ערב נקלענו לגמרי במקרה לפסג' מסחרי מפואר: Mädler-Passage (הכניסה מרחובGrimmaische Straße 2) ושם מצאנו את הכניסה ל"מרתף של אאורבאך" (Auerbachs Keller), המסעדה העתיקה והמפורסמת ביותר בלייפציג. שמה יצא לה מאזכורה במחזה "פאוסט" של גתה, כמקום בו השטן פיתה לראשונה את פאוסט, ובה שדונים קטנים קורצים לאורחים מהמפיות.

עיר אוניברסיטאית תרבותית. לייפציג (צילומים: דוד שטיינברג)

היער המשכר של עמי ותמי

למחרת יצאנו לכיוון ויימאר. נמנענו מלעלות על האוטובאהן והמשכנו לנסוע בדרכים הצדדיות. כאשר פונים דרומה עולים מן המישור והנוף נעשה הררי ומיוער. לפנינו היו יומיים שלמים של נסיעה בתוך יער אינסופי, בתוך ירוק-עד משכר: היער התורינגי. בין ובתוך כפרים ועיירות, היישר אל תוך היערות של אגדות האחים גרים.

תורינגיה התחלקה בעבר, עד מלחמת העולם הראשונה, לעשר נסיכויות ודוכסויות שונות, ללא רצף טריטוריאלי ביניהן (ר' מפה) לערים הקטנות של תורינגיה אופי מיוחד: מחד, הן ערים קטנות הפזורות בתוך היער, ומאידך - כל אחת מהן

הייתה בירה של מדינה עצמאית, ולכן יש בהן ארמונות ותיאטראות, היכלי קונצרטים מפוארים, ומוזיאונים בעלי יצירות נדירות, בלי פרופורציה לגודלן, כאשר נסיכיהן התחרו ביניהם באיכות האמנים הגדולים ששהו בחצרותיהם.

ויימאר הייתה בירתה של ארכי-דוכסות ויימאר-אייזנאך, והייתה מרכז תרבותי חשוב, החל מהמאה ה-17 ועד המאה ה-20. התגוררו בה אמנים דגולים כמלחינים באך, ליסט ו-ואגנר; הציירים לוקס קראנאך, פול קליי, ו-וסילי קאנדינסקי; המשוררים גיתה ושילר, ושם נוסדה תנועת הבאוהאוס ב-1919. 

בתוך כל היופי - גם הגועל: בסמוך לעיר נמצא אתר מחנה הריכוז בוכנוולד. מרתק, לכן, להכיר את תרבות הזו ולתהות על השילוב המטורף הזה בין הנשגב לנתעב, כיצד תרבות כה מעודנת ומשוכללת הולידה ברבריות חולנית שכזו. במחנה זה התענו הסופר אלי ויזל והרב לאו. אחרי המלחמה, שימש בוכנוולד כמחנה מעצר סובייטי לנאצים לשעבר.

דוכס התיאטרון

המשכנו דרומה לעיר רודולשטט (Rudolstadt), שהייתה בירתה של הנסיכות הקטנה שוורצבורג. עיירה קטנה וציורית, שקועה בתוך היער, ומעליה מתנשא הארמון הענק והמרשים היידקסבורג (Schloss Heidecksburg), ממנו ניתן להשקיף על העיירה והיערות מסביב. פנים הארמון עשיר ומפואר. אחרי סיור של שעה וחצי בחדרי הארמון, ירדנו למנוחה בכיכר העיר הישנה והיפה, ישבנו על כוס קפה, מול בניין העירייה החינני מתקופת הרנסאנס, הצבוע בירוק ונהנינו, מיפי הבניינים ומההתנהלות השלווה של העיר.

עיירה קטנה וציורית. רודלשטט

משם, המשכנו דרומה, בערוץ המיוער והיפהפה של נחל השוורצה (Schwarza). באחד מעיקולי הדרך, נישא מעל הכביש פונדק דרכים מקסים עם מרפסת גדולה ומסעדה. זהו הבית השוויצרי, אתר ידוע עוד מהמאה שעברה, בו מגישים אוכל גרמני ובשר צייד. שם אפשר למצוא את אחד המאכלים האופייניים והנפלאים של האזור: ה-"תורינגר קְלֵזֶה" (Thüringer klöße), כופתאות (קניידלאך) מתפוחי אדמה, בעלות טעם ייחודי, רכות ונימוחות, המוגשות כתוספת לבשר. 

ארמון הנסיך, בעל ארכיטקטורה מעניינת ולא שגרתית, משמש גם מוזיאון לתולדות התיאטרון ובו חדרים מפוארים בסגנונות שונים, מהמאה ה-17 עד ה-19. העושר התרבותי והחזותי של סגנונות הבארוק והרוקוקו בארמון זה וגם קודמו, ברודולשטט, מהממים. בצמוד לגני הארמון מוזיאון ומצגת של תפאורות היסטוריות. בניין התיאטרון המרשים בסגנון ניאו-קלאסי נמצא ברחוב הראשי, והלהקה עדיין מציגה בו. לא הרחק ממנו, ברחוב הראשי, מסעדה מקסימה בבניין עתיק הבנוי על פלגי נחל, ב-Henneberger Haus. זו עיר קטנטונת אך מלאה עניין, עשירה בגנים ופארקים ושוכנת, גם היא, בלב היערות.

עושר תרבותי וחזורתי בארמון במיינינגן (צילום: Michael Benz)

בירה ובאוהאוס

למחרת, עלינו ממיינינגן על האוטוסטרדה וחזרנו לכיוון ברלין, אך עצרנו ללילה נוסף בעיר דסאו. עיר זו הייתה בירתה של דוכסות אנהאלט, אך בשל העובדה שמפעלי המטוסים יונקרס פעלו בה וסיפקו מטוסים ל"לופטוואפה", היא הופצצה עד היסוד במלחמת העולם השנייה ונבנתה מחדש בסגנון המזרח-גרמני של בנייני בטון. בכיכר העיר ניתן עדיין לראות את בניין העירייה המפואר מתקופת הבארוק.

למחרת קמנו לראות את אטרקציות הבאוהאוס של דסאו. אמני ה"באוהאוס", וולטר גרופיוס, מייסד הבאוהאוס והאמנים קאנדינסקי ופול קליי, שהיו יהודים וקומוניסטים, הוזמנו לפתוח את האקדמיה שלהם בדסאו ב-1925, אחרי שעיריית ויימאר הנאצית גירשה אותם מתחומה. בתי המגורים שלהם נקראים ה"Masters Houses" ונחשבים ליצירות מופת של הבאוהאוס. הנאצים הביאו לסגירת האקדמיה ב-1931, אך היא חודשה ב-1986. בית הספר עצמו הוא מרכז באוהאוס עולמי ומוזיאון. בילינו בו את הבוקר, וקיבלנו הרצאה ממצה מאחד המדריכים כיצד תל-אביב אינה, בעצם, עיר באוהאוס אמיתית... בדסאו נולדו שני יהודים מפורסמים: הפילוסוף משה מנדלסון, ממנהיגי ההשכלה היהודית באירופה והמלחין קורט וייל. בכל שנה מתקיים בדסאו פסטיבל קורט וייל.

היה מעניין ומפתיע לבקר באזור זה של גרמניה. אין בו תיירים רבים, והתיירות היא בעיקר של גרמנים מהמערב. האזור לא יקר ואין בעיה למצוא בו חדר נאה לזוג ב-70 אירו או פחות. ניתן לשוטט במכונית ולהגיע למלון או פונדק ולמצוא מקום פנוי (אם מגיעים עד סביבות 16:00).

בכל אחת מערי האיזור יש שכיות חמדה: אלטנבורג, אֶהרפוּרט, קוֹבּוּרג, גוֹתָה, גֶרָא וכמובן - דרזדן, במדינת סאכסוניה, במזרח. אולם, רק הדור הצעיר מדבר אנגלית (המבוגרים למדו רוסית בבית הספר), ויש תחושה שתושבי מזרח גרמניה לא התרגלו לגמרי לאורח החיים הקפיטליסטי – וזה נותן אווירה קצת פחות ממוסחרת. בסך הכל מדובר באזור יפהפה ותרבותי, יערות מקסימים ואינסופיים, ערים קטנות מארץ האגדות, אוכל גרמני דשן ולא יקר, ובעיקר מעניין, מאתגר רגשית ואינטלקטואלית ומעורר שאלות.