מותר לי לפעמים "לצאת טמבל" עם אשה
אני לא מתכוון לשלבים המתקדמים בקשר, כשפתאום זה בסדר לומר "מוקי, קוקי רוצה חיבוקי" או לפנות אליה בלשון זכר: "אתה רוצה נעימים בגב? כן? אה-בו-בו-בו-בו-בו". דווקא את הדברים האלה מעולם לא עשיתי, אבל רק להיות קצת טמבל כבר בהתחלה, או לפחות להרגיש נוח לקחת את הסיכון
מקלטי הטלוויזיה קלטו אז רק את הערוץ הראשון ואת ירדן. היו אלה ימי הטלוויזיה החינוכית בשחור-לבן בבוקר ומסדרי הצבא הירדני בלילה. לא היה אז משהו אחר. "בולבול הקבולבול" היתה תוכנית זהירות בדרכים לילדים. בתחילת כל פרק היה המספר פותח ואומר:"היה פעם ילד שקראו לו שמוליק, אבל אף אחד לא קרא לו שמוליק כי כולם קראו לו..." ומקהלת ילדים המשיכה בהתלהבות: "בולבול הקבולבול!". אז שאל המספר "למה?" וילד חמוד ענה "כי הוא היה מבולבל".
והוא באמת היה מבולבל. הוא היה כל כך מבולבל, עד שאבא שלו הכין לו פעמון לצוואר וכובע עם נורה, ובכל פעם ששמוליק עמד לעשות משהו מסוכן, כמו לחצות את הכביש מבלי להביט קודם לצדדים, הפעמון היה מצלצל והנורה היתה מהבהבת.
הרבה זמן חלף מאז, וכבר הספקתי לרצות להיות אביר ג'דיי ואחר כך רוקר. בתקופת התיכון הייתי מבלה שעות בחדר מנגן על גיטרה דמיונית ועד היום, בכל פעם שאני מביא בחורה חדשה לארוחה משפחתית בפעם הראשונה, אמא שלי מוצאת לנכון לספר לה שהיא ואבא שלי היו "מאוד מודאגים מהילד". אני בטוח שכל אחד משוכנע שאמא שלו היא האדם הכי חסר טאקט בעולם, שזה מין חוק טבע שכזה. אבל בכל אופן, פעם מזמן, כשהייתי בגן דבורה, כשכל הילדים רצו להיות חזקים או חכמים, אני רציתי להיות "בולבול הקבולבול", ואני יודע גם למה – הוא כל הזמן חייך. "בולבול הקבולבול" היה וואחד טמבל, אבל הוא היה מאושר.
התחלתי לחשוש מהגירה המונית של בחורות
אירועי התקופה האחרונה החזירו אותי אל היום ההוא בגן. בהתחלה זה היה לירן שסיפר לי, כאילו דרך אגב, שמיכל "כבר לא גרה כאן יותר" והוסיף משהו ערטילאי לגבי פערים שאינם ניתנים לגישור, ולירן מעולם לא דיבר בקלישאות. מספר ימים אחר כך הגיע תורו של יואב לבשר לי שמיטל "כבר לא גרה כאן יותר" ואני כבר התחלתי לחשוש מהגירה המונית של בחורות מבתיהם של חברי הטובים. עם תום תקופת האבל הרשמית על פי מנהגי כת "הגברים הנוחים לשיכנוע העצמי שככה זה בחיים ויהיה בסדר", מצאנו עצמנו – לירן, יואב ואני, מדברים, איך לא, על בחורות.
לירן ויואב הם שניים מהאנשים היותר חכמים שאני מכיר. לא בגלל הידע שלהם או בגלל מה שהם עושים בחיים, כמו בגלל התובנות חודרות-השריון שלהם. לאחר חמישה חצאי ליטר גינס קרה ותובנות מעמיקות למדי על אתרי היכרויות והקשר בין המחזור הנשי לבין מחזורי הזמן השונים של גברים ונשים, לבין תוחלת החיים הארוכה יותר של נשים והשלכותיה על הדרך בה אנחנו בוחרים בנות זוג, היה זה לירן שהרצין לרגע ופסק: "חברים, תרשו לי לסכם את הדיון הזה – אנחנו שלושה טמבלים, ומכאן נובע כל הטוב וכל הרע שבעולם ה'בינו לבינה' שלנו".
בתחילה השתררה דממה, אחר כך יואב ואני פרצנו בצחוק, אבל לירן לא צחק. כשלירן לא צוחק אחרי שני ליטר וחצי של גינס אתה יודע שאחד משני דברים עומד לקרות: החיים שלך ייראו קצת שונים מאותו יום ואילך, או שלפחות תיזכר ברגע מביך מהילדות שלך. ואני נזכרתי ביום ההוא בגן, בגננת דבורה וב"בולבול הקבולבול".
ההסבר של לירן לא ממש הפתיע אותי. הוא רק הדגיש את מה שכבר ידעתי, אבל ניסיתי בעמל רב שנים להדחיק: לאחר כל התארים וההישגים עדיין קיים בי חלק מהילד ההוא ששם לב ש"בולבול הקבולבול" היה וואחד טמבל, אבל היה מאושר. יחד עם זאת, גם אני תוצר של פס הייצור הפולט גברים שנצרבה בהם הנחת היסוד של הדיבר האחד-עשר: "לא תהיה טמבל". זאת הנחת יסוד גברית שבבסיסה הטענה שבשלב ההיכרות הראשונית, נשים תהיינה מוכנות לסלוח לנו כמעט על הכל. כגבר, מותר לך להיות אדיש, בור, בוגדני ואפילו שלא יעמוד לך פעם או פעמיים, טוב נו, פעם, אבל דבר אחד אסור: אסור לך לצאת טמבל. זה פשוט לא גברי להיות טמבל, ולנו ברור שנשים אוהבות אותנו...נו, אתם יודעים, גבריים כאלה.
חזרתי הביתה נרעש וכעוס. כעסתי בעיקר על עצמי. בדרך עוד הספקתי לחשוב על כל הבחורות הנפלאות שחששתי להתחיל איתן. תמיד תירצתי זאת בפחד מדחייה, אבל עכשיו כבר ידעתי את האמת המרה – פחדתי שלא אומר את הדבר הנכון. לא מדחייה חששתי, אלא מלהיות טמבל.
הגעתי הביתה ומיד נכנסתי לחדר העבודה. נעמדתי מול התמונה הגדולה של אלברט איינשטיין והטחתי בו את מילותי שביקשו לפרוק תסכול רב שנים: "מנוול! רמאי! יהודה איש קריות שכמוך! למה? למה לא לימדתי אותי את מה שחשוב באמת? לא ל- E=mc² הייתי זקוק, לא לתורת הקוונטים שאף אחד לא מוכן להודות שהוא לא מבין אותה. הייתי זקוק לאומץ לחרוץ לשון אל המצלמות כמוך, רק להרגיש נוח להיות קצת טמבל!".
החלטתי שהתשובה נמצאת בתוכי
אבל אלברט רק המשיך להביט בי עוטה את חיוכו המרומז, כמו המונה ליזה המביטה בך במבט של "אוי, טיפשון, אתה באמת רוצה לדעת את התשובה? אני לא יכולה לגלות, אבל אם אתה עומד מול תמונה במוזיאון ומצפה שהיא תדבר אליך, אז אני מניחה שהתשובה נמצאת בתוכך או בתחנה הקרובה לבריאות הנפש". החלטתי שהתשובה נמצאת בתוכי ואז גמלה בלבי ההחלטה לעשות מעשה.
אני מת על זה, שאני גומל בלבי לעשות מעשה. זאת תחושה נהדרת. זה מרגיש כאילו... עשית מעשה. תחושה של "זהו זה, גמלה בלבי ההחלטה לעשות מעשה, הראיתי להם מה זה. עכשיו אני יכול להמשיך הלאה בחיי". אבל לא הפעם.
החלטתי לעמוד על זכותי להיות טמבל לפעמים. הבנתי שהגיע הזמן, שאנחנו הגברים נשׂים סוף לדיכוי המתמשך ונלמד לתבוע, בצורה גברית כמובן, את זכותנו להיות טמבלים לפעמים. אני לא מתכוון לשלבים המתקדמים בקשר, כשפתאום זה בסדר לומר "מוקי, קוקי רוצה חיבוקי" או לפנות אליה בלשון זכר: "אתה רוצה נעימים בגב? כן? אה-בו-בו-בו-בו-בו". דווקא את הדברים האלה מעולם לא עשיתי, אבל רק להיות קצת טמבל, ממש קצת, עוד בהתחלה, או לפחות להרגיש נוח לקחת את הסיכון.
יומיים אחר כך, כשיואב, לירן ואני ישבנו בפאב, ראיתי אותה. היא ישבה עם חברה והיתה יפה בדיוק באופן שלא נותן לי מנוח – מלאכית, אצילה ועם עיניים של אחת היודעת שיש מה להתרגש ממנו בעולם הזה.
הבטתי ביואב. הוא הבין. יואב הביט בלירן. לירן הניח את כוס הגינס שלו על השולחן, הניח את ידו על כתפי ואמר בלחש: "אוהד, אתה יודע שאף אחד לא יבוא אליך בטענות אם לא תעשה את זה. אתה לא חייב, אתה יודע".
"אני יודע", השבתי.
"ברורים לך הסיכונים?" שאל. הוא לא פירט, אבל שלושתנו ידענו היטב מה אני לוקח על עצמי. בעניינים של חיים ומוות, גברים מבינים זה את זה בלי מילים. לכולנו היה ברור שאני מסתכן ב"לצאת טמבל".
לירן עוד ניסה לעשות משהו: "אוהד, שוב פעם מלאכית?"
"כן, שוב", עניתי.
"אתה זוכר שבפעם האחרונה שחשבת שמשהי מסתירה כנפיים מתחת לחולצה הסתבר שיש לה עקמת בגב".
"כן, אבל גם אצילית", מלמלתי.
"אצילית? סוסות אצילות, אוהד. תתעשת".
"אבל העיניים, לירן. העיניים".
הוא הרים ידיים.
"אוהד", פנה אלי יואב. "אם לא תחזור, אני יכול לקבל את אוסף הדיסקים שלך?".
חיבקתי אותו בחום ואמרתי לו "מה שתרצה, חבר, מה שתרצה". חשבתי על הדיסק של "שמוליקיפוד", ולפני שהדמעות החלו מציפות את עיניי ניתקתי את עצמי מהכסא בתנופה חדה, ויצאתי אל החזית, כלומר אל הבר.
שיננתי לעצמי "אתה מסוגל לזה, אתה מסוגל לזה"
כל הדרך אליה חזרתי ושיננתי לעצמי "אתה מסוגל לזה, אתה מסוגל לזה". רגליי גמאו בכבדות את ה-ויה דולורוזה הארוכה עד שמצאתי עצמי עומד מולה. ה"שלום" הראשון היה קל. היא הביטה בי מופתעת, חייכה והשיבה ב"שלום" משלה, ובערך בנקודה ההיא המוח שלי החליט לעבור למצב הצבירה של הדייסה מבית היתומים של אוליבר טוויסט, וכשזה קורה משהו משתלט עלי ואני מתחיל לדבר בכנות: "זה ממש מגוחך, הייתי כל כך עסוק בלשכנע את עצמי שאני מסוגל לזה, שעכשיו אני לא יודע מה לומר. פשוט לא חשבתי על החלק הזה".
ואז קרה הדבר הכי מוזר שאי פעם קרה לי. אני מוכן להישבע שפתאום כולם השתתקו ושמעתי את הברמן אומר "היה פעם בחור שקראו לו אוהד, אבל אף אחד לא קרא לו אוהד כי כולם קראו לו..." וכל האנשים בפאב צעקו "בולבול הקבולבול!". הוא שאל "למה?" והאצילית ענתה: "כי הוא היה מבולבל".
בכל מקרה, אני יודע שהגשמתי חלום ילדות ישן, וזה מה שחשוב. גם הבנתי מאז שלא רק את היופי המסוים ואת התבונה אני מחפש, אלא גם את זאת שלא תיבהל משרידי הילד שבי, זה מגן דבורה, שפעם מאוד רצה להיות "בולבול הקבולבול".
נכון, לא היו לו תארים והישגים להשוויץ בהם. "בולבול הקבולבול" היה וואחד טמבל, אבל הוא היה מאושר.
- קטע וידאו של "בולבול הקבולבול"
לפנייה לכתב/ת 
