לטייל עם גורילות

מהרגע שבו סיימתי את קריאת ספרה של דיאן פוסי, "גורילות בערפל", ידעתי שיום אחד אצא למסע בעקבותיה ואגשים את החלום – לפגוש פנים אל פנים את גורילות ההרים.

עד מהרה התברר שמדובר בחלום לא פשוט כלל להגשמה. רק 700 גורילות הרים נותרו בטבע על פני כדור הארץ - וכולן נמצאות במשולש הגבולות של אוגנדה-רואנדה-קונגו.

אחת מ-700. גורילת ההרים (צילום: עינב ברזני)  

המסע שלי אל גורילות ההרים התחיל עוד בארץ בחיפושים קדחתניים באתרי מטיילים באינטרנט בהם ניסיתי לקבל מושג לגבי העלות ואופן הטיול. הפרוצדורה אינה פשוטה: ראשית יש להשיג אשרת כניסה, מספר האנשים הרשאים לשהות בפארק בכל יום מוגבל, יש להיות בריא וכשיר להליכה מתישה של מספר שעות במעבה היער.

גורילות ההרים מפוזרות בין ארבעה פארקים לאומיים שהוקמו ע"י אוגנדה, רואנדה וקונגו. הבעיה היא שהגורילות לא מתחשבות בגבולות המדיניים - ונודדות בין הפארקים השונים. כך שלמעשה קיים סיכון להגיע לשמורה שאין בה כרגע גורילות. לכן יש לברר בקפידה האם הגורילות נמצאות בפארק בטרם רוכשים את אשרת הכניסה. מחיר האשרה, אגב, משתנה בין מדינה למדינה והוא נע בין 300 דולר בקונגו ל-375 דולר ברואנדה.

יוצאים לדרך

הגעתי לקמפלה שבאוגנדה. בעקבות ספרה של פוסי, שנכתב לאחר שהייה ממושכת בסמוך לפארק בווינדי (Bwindi) שבאוגנדה, ניסיתי להשיג את האשרה לפארק זה. לצערי הרב, כל האשרות היו תפוסות לארבעה חודשים מראש. התברר לי גם כי מהפארק השני באוגנדה, מגהינגה (Mgahinga), הגורילות עברו לרואנדה. הסיכוי היחידי להשיג אשרה היה תלוי בביטולו של אחד התיירים את הגעתו (יש ביטולים לא מעטים, מכיוון שאנשים חולים אינם מורשים להיכנס לפארק). אולם לאחר שבוע בו שהיתי בסביבת קמפלה כל ניסיונותיי להשיג את האשרה עלו בתוהו.

החלטתי להמשיך במסלול הטיול המתוכנן שלי לכיוון דרום-מערב אוגנדה. עם הגיעי לקיסורו (עיירה הממוקמת בסמוך למקום בו שוכנות הגורילות), קיבלתי מידע ממקומיים על אפשרות לעבור את הגבול לקונגו על מנת לראות את הגורילות. לאחר חיפוש באינטרנט והצלבה עם מידע מקומי, החלטתי לנסות להיכנס לקונגו, במטרה אחת: לפגוש את גורילות ההרים.

שלושה שומרים על שמונה תיירים. פקח בשמורה (צילום: עינב ברזני)

בכניסה לקונגו גיליתי להפתעתי ש-Over Land (משאית מלאה בכ-20 תיירים) חוצה את הגבול באותה העת ויחד עימם הגעתי למעבר הגבול. לאחר קבלת האשרה ותדריך קצר התפצלנו לשלוש קבוצות בנות שמונה תיירים ונסענו כ-40 דקות נסיעה מהגבול לאחד החלקים של הפארק. סביב התיירים התקבצו קבוצות של ילדים דוברי צרפתית, בניסיון לקבל בקבוק מים ריק למשחק כדורגל מקומי.

קופיף עם כובע

לאחר תדריך קטן בסמוך לשערי הפארק המשכתי עם קבוצתי בלוויית שלושה ריינג'רים חמושים למעבה היער. מהשלב הזה ועד למפגש המיוחל עם הגורילות חלפו להן שלוש שעות ארוכות של הליכה מייגעת תוך כדי התחמקות מצבא סדיר של נמלים אדומות ופילוס הדרך ביער ירוק עד ועבות.

כאשר הריינג'רים זיהו קבוצת גורילות סמוכה, הם הורו לנו במהירות להסיר מעלינו כובעים ותיקים. תוך דקה בלבד מצאנו עצמנו מבלים בסמוך למשפחה שלמה של גורילות. החוק הבינלאומי להגנת הגורילות קובע כי יש לשמור מרחק של שבעה מטרים בין התייר למשפחת הגורילות. אולם בפועל היער עבות מדי והמרחק בינינו לביניהם היה כשלושה מטרים בלבד. אנו התיירים עשינו מה שתיירים נוהגים לעשות באפריקה וצילמנו ללא הפסקה.

הזכר הדומיננטי שניצב בראש המשפחה (צילום: עינב ברזני)

במשך שעה ארוכה צפינו ביצורים הנהדרים האלה. בראש המשפחה נמצא הזכר הדומיננטי "כסוף הגב" (Silver Back) - יצור ענקי השוקל כ-200 ק"ג ומתנשא לגובה של כ-1.80 מטר ואורך ראשו נראה ככפול משל אדם ממוצע. סביב הזכר הדומיננטי ישבו דרך קבע שלוש נקבות, שאחת מהן היתה עסוקה בהנקה.

הכוכב האמיתי של המשפחה היה גור קטן בן שלושה חודשים, שניסה לגעת בכל דרך אפשרית בנו, התיירים המופתעים. סקרנותו של הגור הקטן העלתה חיוך על פני בכל עת שניסה להתקרב אלינו בדרך משעשעת, במרבית המקרים ניסיונותיו נתקלו בהבעת חוסר סיפוק מצד כסוף הגב או אחת הנקבות.

גור שעושה קונצים (צילום: עינב ברזני)  

על אף ההנחיות, אחת התיירות שכחה את הכובע על ראשה. לפתע, אחת מהנקבות הבחינה בכובע המעניין ופצחה בריצה לעברנו - בעוד הגור נמצא על גבה. תוך כמה שניות, ועוד לפני שהבנתי "מי נגד מי", הכובע היה בידי הגורילה - ואילו התיירת ההמומה החזיקה את ראשה החשוף, תוך בחינה מדוקדקת שהכל נמצא במקום. את הכובע קיבל הגור הקטן, והוא שיחק בו עד שהריינג'ר הצליח לחטוף אותו מידיו. לתיירת שלום. צריך לציין כי הגורילות הן יצורים צמחוניים ועל אף המראה המגושם והמאיים הן בעלי חיים עדינים.

רק עוברי אורח

הזכר הדומיננטי עמד על המשמר אך שמר על ארשת פנים אדישה ונינוחה - זאת למרות ששמונה תיירים בוהים בו ובמשפחתו. כבר לאחר דקות ספורות בחברת הגורילות הרגשתי כי נוצרה מעין הסכמה שבשתיקה ביני לבין כסוף הגב: לשנינו ברור היה, שהיער הזה הוא המקום של הגורילות בלבד. אנו, התיירים, רק עוברי אורח במקום. מיותר לציין שזה היה הדבר המרתק ביותר מבחינתי במפגש.

פרידה מהגור המקסים (צילום: עינב ברזני)

שעת הביקור שלנו הסתיימה. התחלנו בצעידה החוצה, כאשר מעת לעת שוב נתקלנו בגורילות שליוו אותנו לאורך מרחק קצר. קשה לתאר את ההרגשה לאחר מפגש שכזה עם כדורי הפרווה השחורים. בכל פעם שאני נזכר בגורילות ההרים, ליבי מתמלא בתחושות מעורבות. מצד אחד, השמחה על הגשמת החלום מבחינתי האישית. מצד שני - הידיעה המעציבה שדרכם של היצורים הגדולים והעדינים האלה להישרדות עוד ארוכה מאוד, ואולי אפילו אבודה.