בטיפול: עזבו את ספת הפסיכולוג, דברו אל הגוף שלכם
שיטת "מוח אחד" מציעה אלטרנטיבה לספת הפסיכולוג. בלי נבירות נפש הנמשכות שנים ובלי הכברות מילים, אלא פשוט בקבלת המידע הכי עמוק דרך השרירים
ברגע מסוים הרגשתי טיפה מיותר. להשאיר אתכם לבד? שאלתי אותה. אתי כהן, המטפלת שישבה מולי ואחזה בידי, לא הייתה פנויה להעריך את ההערה: היא הייתה שקועה בשיחה מרתקת עם התת־מודע שלי. נדמה לי שהם ריכלו באותו רגע על אמא שלי, אבל אני לא בטוח. היו לי המון דברים נבונים להגיד בנושא. איזה מזל שהם בכלל לא היו חשובים.
זה מה שיפה, וגם הכי קשה לעיכול, בשיטת הטיפול ההוליסטית המכונה "מוח אחד": העובדה שאי אפשר "לעבוד" על המטפל באמצעות סיפורים מורכבים, תרגילי התחמקות לא מודעים, ים של מילים לא רלוונטיות. זאת אומרת, אפשר לנסות, אבל זה לא כל־כך יעזור. כי הגוף כבר יגלה את האמת. והגוף, כידוע, אף פעם לא משקר.
"מוח אחד" הוא בעצם תחליף אלטרנטיבי מהפכני לטיפול פסיכולוגי. פרויד בטח היה חוטף מזה דיכאון. תארו לעצמכם: הנה פטנט שיכול לחסוך שנים של שיחות בניסיון לפצח את מה שמסתתר עמוק בנבכי הנפש של המטופל. כהן (43), מטפלת בשיטה ומסמיכת מטפלים, קוראת לזה "להתחבר ישירות לאני האמיתי שלך". והדרך לעשות את זה עוברת דרך הגוף. וליתר דיוק, דרך דיבור עם השרירים.
רפלקס חדש אמיץ
בדיקת השריר, כלי מרכזי בשיטה הזאת, אינה בוחנת את מצבו של השריר דווקא, אלא את המטען הרגשי של הנבדק ביחס לנושא כלשהו. במבט ראשון (וגם עשירי, האמת) זה נראה כמו קסם: אל מול שאלה אחת (האם אני גבר, נניח), שרירי הידיים חזקים כברזל. זה אומר שהגוף "מזדהה" עם הנושא, "מסכים" איתו, מרגיש בסדר לגביו. אל מול שאלה אחרת (האם אני אשה, למשל), השרירים מתרככים כחמאה, ובאצבע אחת עדינה היא הודפת לאחור את ידי שאינה מסוגלת להתנגד. כמו מכשיר פוליגרף, כמו אחרי לגימה מסם אמת בשיעור של פרופסור סנייפ (כן, ההוא מ"הארי פוטר").
זה השלב שבו הגוף - או התת־מודע, או איזו מגירה נסתרת בלב - מגלה למטפל איפה מתחבאת לה חסימה רגשית, שמעכבת, מפריעה ומציקה למטופל, בדרך כלל מאז ילדותו המוקדמת מאוד. אצלי, למשל, זוהה איזה עניין לא ידידותי שהוטבע בי, כנראה, בין גיל אפס לשלוש. אחר כך כהן עושה איזו מניפולציה לא מובנת על המוח (בינינו, שום דבר בעסק הזה לא באמת מובן) ומתכנתת בו מעין רפלקס מותנה חדש, שאמור לשלח אותי לדרך חדשה, ללא המטען החורג של המתח הרגשי ההוא. היא אומרת שיעברו כמה שבועות עד שהמידע יתורגם למשהו מודע ויתחילו להיראות תוצאות. וגם אז זו תהיה רק זריעת זרע, השלת קליפה אחת לא נחוצה. אז נראה.
מאחר שהשיטה נותנת הרבה כבוד לרצון העצמאי של התת־מודע, הוא גם זה שמחליט - הוא ולא המטפל, או הדעות המוּדעות והלא רלוונטיות של המטופל - במה יתמקד הטיפול, עד כמה ללכת רחוק ועמוק, ואילו "תיקונים" ייעשו במוח. במילים אחרות, מדובר בכביש עוקף בולשיט: משהו פנימי ואמיתי מכוון את כל התהליך, ללא קשר למילים החכמות שעולות על דעתנו. כאילו ניתנת פה הזדמנות לגרעין הנקי, שקיים בנו מלידה, לומר את דברו.
מסתרי האני הפוטנציאלי
השיטה קיימת זמן קצר יחסית, מאז 1985. פיתחו והפיצו אותה לעולם שני מדענים אמריקאים, גורדון סטוקס ודניאל וייטסייד (והנה גם האתר שלהם), שלדבריהם עלו עליה באמצעות חקר המוח, בשילוב עם כמה הנחות ניו־אייג'יות קלאסיות: למשל, שיש לנו מערכת של אמונות אישיות פנימיות שיוצרות את המציאות שלנו. אם רק נשנה את האמונות, תשתנה לנו המציאות. אמונות מהעבר מכתיבות את הבחירות
שאנו עושים בהווה. לכן, אם רק נשתחרר מכמה "קליפות" כאלה, שהתנחלו בתת־מודע ומסתירות את הרצון האמיתי, נוכל לבחור בחירות חדשות ולהתחבר לאמת הפנימית שמחכה שם כל הזמן.
אז מה אפשר לעשות עם כל היופי הזה? ובכן, רשימת הבעיות שבהן אפשר לטפל באמצעות השיטה ארוכה עד מאוד. למעשה, אם נקבל את ההנחה שכל מה ש"תקוע" בחיינו מקורו בעניין רגשי לא פתור, אז אין דבר אחד שהוא מחוץ לתחום: החל בחיזוק הביטחון העצמי, דרך טיפול בדיכאון ובמצבי רוח קשים (כהן מספרת על כמה מקרים של אנשים שמצאו בתוכם רצון חדש לחיות בעקבות הטיפול שעברו), עבור בבעיות פרנסה, זוגיות, יחסים עם אחרים ועם עצמך, וכלה בבעיות גופניות לא פשוטות.
ואם הסיפור הוא שכנוע זריז של המוח שאפשר גם אחרת ממה שהיה עד כה, השמים הם הגבול. יכולת הריפוי והאפשרות למצוא את התשובה הנכונה לשאלות הקיומיות המטרידות הרי נמצאות בנו מאז ומעולם. מימוש הפוטנציאל, קוראת לזה כהן.
אנשים שנחשפו לשיטה נעשו חסידים גדולים שלה. א' (35) משוכנעת שהיא מצאה חתן כתוצאה ישירה מדיאלוג כזה עם התת־מודע שלה. מ' (44) התחבר בזכות השחרור הרגשי שחווה לייעוד שלו כאמן ונטש קריירה היי־טקית מתסכלת. ב' (50) גילתה סוג של שלווה מבורכת אחרי שנים של סערות נפש. ד', ילד היפראקטיבי בן עשר, השתחרר לעד מהצורך בריטלין רק משום שהוריו הסכימו להאמין שהבעיה שלו אינה נוירולוגית, אלא רגשית.
ויש גם סיפור אחד לא ייאמן על תינוק ששיגע את אמא שלו בצרחות בלתי פוסקות עד לב השמים. שום דבר לא עזר, עד ששיחה קלה עם התת־מודע שלו, שכמובן מבין הכל בלי שום צורך במילים, החזירה לאמו את שנת היופי שלה. ועוד סיפור שנשמע מופרך לגמרי על צרפתי אחד שבא לביקור, וראו זה פלא, משהו בו הבין באופן מושלם את השפה האוניברסלית של "מוח אחד", גם אם במקרה הזה הפסקול היה בעברית, שפה זרה לו לחלוטין.
אם כל זה נשמע כמו סיפורי נסים ונפלאות, כהן, שמטפלת בשיטה כבר 11 שנה, מדגישה שלא מדובר בהוקוס פוקוס שפותר את כל הצרות בבת אחת (למרות שמטופלת אחת שלה מודה שמאחורי גבה הפציינטים קוראים לה, בחיבה כמובן, "המכשפה"). לרוב מדובר בתהליך מתמשך, ואת פירות ההצלחה קוטפים כעבור זמן.
לפנייה לכתב/ת 
