אני הייתי קאובוי

בחיקי היתה שקית-בד ובה משנה, ספר חשבון וכמה חצאי מחברות. והאוטובוס, או הגיע או לא הגיע. אם הגיע היה עמוס ודחוק, או עצר או לא עצר. התחנה היתה מלאה. פועלים קשי יום עמדו בפנים יגעות, מבוֹססים בשלוליות בתחנה המוצפת, מתחננים לנהג בתנועות ידיים ובצעקות שיעצור כדי שלא יאחרו לעבודה. סוף-סוף זכו לכמה ימי עבודה בקרן הקיימת. מייערים את הר הרצל. הנוסעים שבאוטובוס היו עומדים צפופים, נתלים ברצועות-עור שהשתלשלו מן הגג, מתנודדים מצד אל צד. והנהג היה מניף את ידיו כמי שמשתתף בצערם של העומדים בתחנה וצועק: מלא, מלא. אם רק פתח דלת להוריד נוסע, מייד נדחפו הכול לפתחו כגוש אחד. כמה בני מזל וכמה בעלי אגרופים הצליחו תוך ריב ודברים להידחק בין הדלת והנהג, אוחזים בכוח כל מה שאפשר להיאחז בו כדי שלא ליפול.

כך היתה הנסיעה כל בוקר. ואני, הכול היה חדש לי. הייתי מתבונן סביבי, כמו נהנה לבלוע כל תמונה. פעמים הייתי מתעלם ממה שלפנַי ומסתכל בנחליאלי שעומד על ענף רטוב של אילן. לאחר נסיעה מייגעת הייתי יורד בתחנה ליד עץ החרוב הזקן שבכיכר הרצל וצועד במעלה רחוב הפִּסגה בבַית-וגן, דרך מפעל השיש ומרתפי התעשייה הצבאית, עד לבית-הספר תלמוד-תורה. אותם ימים היה הר הרצל קֵרח, לא עץ ולא בית. בחורף היו רוחות קרות מנשבות ממערב מכיוון עין-כרם, וגשם זלעפות הצליף על פנַי בכוח כל הזמן. הייתי מתכרבל בעצמי כדי להתחמם. ידַי שהחזיקו שקית-בד עם ספרים ומחברות היו חשופות, ופרקי אצבעותַי האדימו מן הקור והגשם.

כך יום יום בחורף ההוא. לפעמים היה רואה אותי הרב לוֹיכטר, המנהל של התלמוד-תורה, היה עוטף באהבה את צווארי במגבת-מטבח שהילדים ניגבו בה את הידיים בהפסקת עשר, והיה אומר, אם לא מעיל, שיהיה לך לפחות צעיף בגשם הזה. אמא סרגה אז במרץ צעיפים לכולנו. תורי עדיין לא הגיע.

הרב לויכטר אהוב היה עלינו מכל המורים. קומתו גבוהה, זקנו עשוי בקפידה, קולו צלול, עיניו טובות ולבו מלא אהבה לילדים. מפעם לפעם ביום נאה של חורף היה סוגר את הספרים ואומר לנו: ילדים, היום נלמד בעמק, ולוקח את כולנו לטייל בעמק שמתחת לשכונת בית-וגן. לימים בנו שם את בית-החולים שערי צדק. אותם ימים היה העמק מלא פרגים ורקפות. לא פעם הושיב אותנו הרב במעגל על העשב הלח מטללי השחר, והיה מלמד אותנו כמה תרגילי התעמלות, מדריך אותנו לשאוף אוויר מלוא הריאות, ומספר סיפור.

התבוננתי בו והיה נדמה לי שחוט של עצב נסוך על עיניו השׂוחקות. רק אחרי שנתיים הבנתי מה הרגשתי. בכיתה ד' אסף אותנו ואמר: היום לא לומדים מן הספרים. הדליק את הרדיו הגדול שהביא לכיתה והאזין. ברדיו שידרו באותם ימים את משפט אייכמן. בסופו של אותו יום אמר, כאילו בדרך אגב: ילד הייתי אז, עברתי את הגיהינום וחזרתי לעיירה. הילד היחיד שחזר.

ראש חודש אדר של שנת תשי"ט, ואני בכיתה ב', הגעתי כדרכי לבית-הספר, והופתעתי מן האווירה החגיגית בכיתה. על הקיר היתה תלויה כרזה גדולה, ארבעה דגים גדולים בארבע זוויותיה, בקבוק יין עקום שהפקק שלו פתוח למחצה, ובכתב סת"ם מקושט כתוב: מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה. כל הילדים שמחים, מכים על השולחנות בחדווה ושרים.

הרב לויכטר הודיע שלקראת פורים יבואו כל התלמידים מחופשׂים. לא הבנתי מה פירוש להתחפש. הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם נרגשים ומחייכים ולא הבנתי למה. אותם ימים לא נהגתי לשאול כל מלה שלא הבנתי. מה שלא הבנתי השלמתי מדמיוני, כשאני מנסה להשוות מלה לא-מוכרת למלה אחרת שהכרתי מן התפילה או מן השפה הערבית, או לְמה שלבי אמר לי.

לאחר כמה ימים כבר הבנתי מעצמי. השכונה התמלאה קולות נפץ של קַפְּצוֹנִים, והכול דיברו על פורים ועל תחפושות. קדוש קשר חבל מחוץ לקיוסק ותלה עליו כובעים צבעוניים ואקדחים.

ולְמה מתחפשים? בבית-מזמיל היו כל הילדים או קאבּוֹי או אינדיאני, וכל הבנות או אסתר המלכה או מלכת הלילה. מדוע אסתר הבנתי, ידעתי כמובן את סיפור המגילה. אבל למה להתחפש בפורים לקאבוי או לאינדיאני, ומה זה בכלל קאבוי? אולי הוא מן האחשדרפנים שבמגילה? בדמיוני גילגלתי את המלה העברית קאבוי וניסיתי לחשוב מאין באה. מובן שלא העזתי לשאול. מי לא יודע מה זה קאבוי. ואיך נראה קאבוי? רחובות בית-מזמיל הסבירו. כובע שחור רחב-שוליים, סרטים צבעוניים בצידי המכנסיים, חגורת-עור רחבה, וכמובן – העיקר, אקדח. בצד המכנסיים נרתיק ובו האקדח. קאבוי, שְלוֹף. כך נשמע מכל עבר. מה זה "שלוף" ומה זה שייך לפורים? כדרכי, ניסיתי להבין מעצמי. חשבתי, איך יודעים הילדים בבית-מזמיל את כל זה.

אותם ימים היה אבא חוזר בערב מן העבודה בשעה מאוחרת, לאחר כמה שעות נוספות שהצליח להשיג, ומייד היה רץ לתפילה. בבוקר אף פעם לא ראיתי אותו. חיכיתי לערב שבת. לפני כניסת השבת ארבתי לאבא ותפסתי אותו ברגע פנוי. אבא, אמרתי, המנהל לויכטר אמר שכולם צריכים לבוא בעוד שבועיים לתלמוד-תורה מחופשים. הביט בי אבא ואמר, בוודאי, אם המנהל אמר, צריכים להתחפש, ופנה בזריזות ללכת לבית-הכנסת לקבלת שבת. ידעתי, במצרים עושים כל מה שאומר המורה, כמו שחייל מציית לפקודה. מיהרתי אחריו, אבא, אני אהיה קאבוי. כן, כן, ענה לי אבא בפנים רציניות, אתה תהיה קוֹבּוֹי. אתה תהיה קוֹבּוֹי. הוא ביטא את המלה לא כמו הילדים בבית-מזמיל.

נמלאתי שמחה ופשטה בי התרגשות, אותה התרגשות שראיתי אצל כל הילדים בכיתה בראש חודש אדר. אני אהיה קאבוי. בעל דמיונות הייתי וראיתי את עצמי חבוש אותו כובע שחור רחב-שוליים, לבוש מכנסי-עור מעוטרים בציציות-בד צבעוניות, וכמובן חגור אקדח.

ימי השבוע חלפו ואני מחכה שאבא יגיד לי מתי הולכים לקיוסק של קדוש לקנות אקדח. כל יום הייתי ממתין כשחזר מן העבודה ומצפה, אולי עכשיו יגיד משהו, ולא אמר. לשאול לא העזתי. יש עוד שבוע. כמה ימים לפני פורים כבר מָלאה בית-מזמיל אינדיאנים עם כובעי נוצות צבעוניות ומלכות אסתר. לא יכולתי להתאפק עוד ואמרתי, אבא, אני צריך להיות קאבוי. בוודאי, עונה אבא, אתה תהיה קובוי. שתקתי ושמחתי.

ערב המסיבה לא יכולתי עוד להמתין ובנימה של דאגה אמרתי לאבא, אבא, מתי נלך לקדוש? מחר צריך להתחפש. אל תדאג, אמר אבא, הבטחתי לך שתהיה קובוי. האמנתי ושמחתי.

למחרת בבוקר אומר אבא, היום אני מלווה אותך לתחנה. הלכנו יחד לקיוסק של קדוש ואבא ביקש כובע של קאבוי בשבילי. רעדתי מהתרגשות. קדוש הראה לו שני סוגים, אחד מפלסטיק ואחד מנייר. אבא בחר בכובע מנייר. לא היה איכפת לי. העיקר שאני קאבוי. הניח אבא את הכובע על ראשי ואמר: איזה יופי, איזו תחפושת, אתה קובוי. ממש קובוי אמיתי. וצחק מלוא פיו. טפח על שכמי, לחץ את ידי ואמר: שלוף. מזמן לא ראיתי אותו שמח ככה.

כל-כך שמחתי, לא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכתפיים, ולא פסי קישוט על המכנסיים, וגם אין לי אקדח. לא היה איכפת לי בכלל. אני מחופש. מחופש לקאבוי. מי יִשווה לי. עמדתי בתחנה, הפעם דווקא שמח שהאוטובוס מאחר, מתבונן בכל התחפושות שממלאות את הרחוב ומקווה שגם אחרים רואים אותי. קאבוי צעיר.

ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית-הבד עם המחברות וביד האחרת הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף, ונופפתי לשלום לעץ החרוב הזקן. אותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאבוי, אבל אחזתי את הכובע בכל כוחי, והצלחתי. הוא לא עף. פעם אחת עף לי, רצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם הזועף ממסמס את כובע-הנייר, ועד שהגעתי למפעל השיש לא החזקתי בידי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בזה. הלכתי לאורך רחוב הפסגה ושרתי לי שירי פורים, מלא שמחה. ידעתי, אני קאבוי.

והנה סוף-סוף חצר התלמוד-תורה. החצר מלאה דמויות מדמויות שונות. הנה ילד מחופש לאדמו"ר. שטריימל חגיגי עוטר את ראשו וגארְטְל חוגר את גלימתו. והנה חכם ספרדי, ממש חכם בּאשי, חבוש מצנפת רקומה בחוטי כסף וזהב. ושם עומד ילד בבגדי כהן גדול עם מעיל פעמונים ורימונים, וציץ ומצנפת, ואפוד ועליו חושן שנוצצות בו אבנים טובות, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן. המראה הדהים אותי. כמה יפות היו התחפושות. ואני עם הכובע השחור מנייר על ראשי, שהפך בגשם לכדור-נייר רטוב, ולבי טוב עלי. גם אני מחופש. אני קאבוי.

המנהל, הרב לויכטר, הניף את ידו וצילצל בפעמון-המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד ילד, לפי התור, ייצא וייכנס, ואנחנו ננחש מי הוא. יעלה ויבוא, אומר הרב לויכטר, ונכנס אדמו"ר חסידי ומסכה על פניו. מי הוא זה? שואל הרב לויכטר. אי-אפשר להכיר אותו. מי יודע? כולם מנסים לנחש. ואז האדמו"ר מוריד את המסכה. הוֹ, פולטים כולם בהפתעה, זה איצ'ה! איזו תחפושת נפלאה! ממש אדמו"ר אמיתי!

אני ניחשתי, צועק ילד שהתחפש לשופט, כי סבא שלו אדמו"ר.

וכך יצאו ילד אחרי ילד ונכנסו חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא? כולם מנסים לנחש. אני יושב במקומי, משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלַי וכוסס את ציפורני ידַי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור-הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? בשום אופן אינני מצליח לזהות!

מי אתה? הוא פונה אלי בלי לשאול את הילדים.

נמלאתי גאווה ושמחה.

אני חיים, עניתי, אבל היום אני קאבוי.

הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאבוי. יופי של תחפושת, לא זיהיתי אותך.

חזרתי למקומי וישבתי שמח.

ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה? הרי אין לו בכלל תחפושת!